איזה יום מחורבן עבר עלי...
קמתי מוקדם וסתם חיכיתי שאימא שלי תתחיל לקום... ואז היא רצתה שאהיה בהיכון אחרי הטיול עם הכלבה כדי לעזור לה בקניום...
בסוף בכלל לא הייתה צריכה אותי רק נלחצה מזה שסבתא שלי עדיי לא משתחררת מהבית חולים...
אספה הכל ושלחה אותי לבית של סבתא להביא לשם הכל ומשם כבר ישר נסעתי לנתב"ג לפגוש את דודה שלי מאמריקה... (כן גם אני שחכתי שהיא באה כמעט) דיכאונות הבדידות לא עזבו אותי אפילו לרגע היום...
משם נסענו לבית של סבתא אכלנו קצת ויאלה לבית חולים... סבתא כרגיל חלשה וכל זה ומסתבר שהרופא דיבר עם אימא והמצב ממש לא טוב... המוגלובין נמוך, קרישה בדם ולא יודע מה...
אחרי זה חזרנו אני הדודה ואימא לבית של סבתא ואני כולי בדיכאון מהכל מהבדידות מהמצב ומהיום הולדת הנוראי ביותר שיהיה מחר מנסה רגע קצת לנוח אבל הדברים היחידים בראש זה השיחות בין אימא לדודה... סבתא צריכה או מטפלת 24/7 כפי הנראה או בית אבות בקיצור הם ממש כבר מספידות אותה! המצבר אכן לא טוב אבל עד כדי כך? זה גמר אותי עוד יותר ובאמת שנמאס לי מכל זה! אני כולי גמור!!
סבא נפטר, כל הבלאגן עם סבתא, אימא משתגעת מכל זה, אבא עושה שטויות, חברים אין, אהבה/חברה אין, העולם מתדרדר, הבדידות מתגברת ואני ממש ממש לא רואה סיבה לחיים המכוערים האלה! והכל תקוע כמו איזו עצם בגרון! אין למי לשפוך את הבכי אין עם מי לדבר באמת ואין מישהו לפוצץ מכות לפחות להוציא קצת עצבים!
להציל את היום הולדת איש כנראה לא יצליח ואפילו לא ינסה...
סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה