עכשיו הדילמות צצות…

לאחר שרשמתי את מה שכרגע אני קורא לו “הסטטוס האחרון” בפייסבוק, ניסו כמה אנשים לתקשר איתי… כאילו נזכרו פתאום. בהתחלה זה היה הרומני שכמה שעות מרוב יאוש לפני כן ניסיתי להתכתב איתו וגם הוא דפק משהו מטומטם ושלח אותי קיבינימאט. אז הפעם פשוט לא עניתי לו. ואז התקשר הרמטכ”ל שגם לו לא עניתי. למחרת בבוקר, כלומר היום, התקבלו עוד כמה תגובות לסטטוס…
ברלין רשם משהו בסגנון של תפסיק לבכות יש כאלה שגם לא בחיים כבר. מחקתי את זה הוא כבר מת מבחינתי מזמן. תגובה נוספת של איזה אחד שגם למד איתנו… רשם על תהיה כמו מישהו מאיזה סרט על פייסבוק או משהו… השארתי את זה שם סתם ככה…
וקיבלתי הודעה בפייסבוק מהרמטכ”ל… למה לא ענית? רציתי שנלך לסינמה סיטי. או שבכלל החלפת מספר? טוב בן אדם! כמעת חצות! אם באמת רצית ללכת לסינמה זה אומר שהיו לך כרטיסים ודפקו לך כולם ברז ואתה שוב מנצל אותי רק כי אני הברירה האחרונה! במידה וזה לא ככה אז סתם המצאת את זה כדי שאני ארגיש פספוס והינה הוא חבר אמיתי… בולשיט! תמות עם כולם!

אין לי מושג כמה זמן אצליח עוד לסבול את זה ככה ואיך בדיוק אגיב אם אתקל במישהו או מה… אני גם לא ממש יודע מה אני עושה עכשיו… מתחבר להכל כרגיל רק לא מדבר עם כולם? שמתי לב שיש כמה אנשים שאני מסוגל להמשיך להיות איתם בסוג של קשר… או אולי עלי בכלל לכבות את הפייסבוק וכל זה ולא לחזור לזה מעולם? לבנתיים אני מניח שפשוט אשתדל להיות כמה שפחות אקטיבי בפייסבוק ואתעלם מכל מי שבא לי…

ובכל זאת המצב רוח שלי טיפה התיצב… מה קרה?
3 לפנות בוקר אני כבר מסיים את הפוסט הקודם ואת עריכת התמונות מאתמול… ואז בן דוד שלי מהולנד מתקשר בסקייפ… שכחתי דבר אחד… שכשאני כותב באנגלית בפייסבוק יש חלק אחר של אנשים שמסוגל לקרוא את זה כמו בן דוד שלי… דיברנו קצת על המצב וכל מיני… ואז עברנו איכשהו לצילום… הוא גם פה ושם טיפה מתעסק בזה ובעבר ממש התעסק בזה… בקיצור שעה שלמה אם לא יותר ישבנו השוונו תמונות ודיברנו על צילום! הגענו למסקנה שאני יותר אוהב את התמונות שלו והוא יותר אוהב את שלי… זה באמת נחמד ומעודד… ומזכיר לי כמה צריך לקנות עדשה/עדשות לפני הטיסה אליהם או לכל מקום אחר…

נראה מה עכשיו יהיה השבוע… אני רוצה לנסות לקחת יום רביעי או חמישי או שניהם יום חופש להיות עוד טיפה עם הבת דודה.ואז בשישי כנראה לחזור לסגור שבת מטומטמת בבסיס כאשר לא ברור מתי אם בכלל אני יוצא בחנוכה למרות שהתורנות שלי תהיה רק ביום רביעי וחמישי שאחרי (8-9.11).

אה… ייתכן שבקרוב אני אחליט ואפרסם כאן את הפוסט הראשון לעתיד… זה כניעה טוטאלית אבל זה מה שזה…  בייחוד שהוא כבר כנראה לא שווה כלום…


עוד 264 ימים….

סוף.

קודם כל אני רוצה להגיד שאני יושב ורועד פה ממש! לא מקור, אלא מהפחד שאני לבד! שאין איש שיקשיב לי שיתמוך בי או יתן מילה טובה או יהיה לצידי בשעת צרה או שמחה… אני לחלוטין לבד ללא חברים יותר… לא בוטח יותר בבני אדם! לא יודע איך החיים האלה ימשכו או כמה זמן… אולי כבר אחרי הפוסט הזה זה יגמור אותי אולי רק בעוד שנה או שבוע… לבנתיים אני לוקח את מה שאני יכול את כל הטוב שבי ומנסה להמשיך עם זה לבד לחלוטין כשאני לא יודע בכלל למה… אולי תקווה כלשהי שיקרה משהו אולי רק הפחד להתאבד… מה שלא יהיה אני פוחד ואני לבד!

ננסה ב”נימה” זו… לחזור למה היה היום… החלטתי עוד אתמול למרות שאימא שלי לא רצתה למרות כל הכאב הנפשי שלי חוסר מצב רוח ולמרות היום הארוך, לקום מוקדם בבוקר ולסוע לתל אביב לבדי עם המצלמה ולעשות באמת סיור צילום משלי… כבר באוטובוס הבנתי שתל אביב עצמה לא מספיק להקדיש יום אחד… יצאתי באלנבי מהאוטובוס והתקדמתי לחנות שבה עובד אחד שאני מכיר דרך בן… דיברתי איתו קצת… שמתי לב שאני במצב רוח לא הכי רע (אולי תקווה לנס אחרון?) וממנו המשכתי לחנות צילום שאבא שלי ביקר שם ואחרי שהבנתי שהם לא כאלה טובים אז קניתי ערכת ניקוי לעדשה והלכתי לדרך!
נכנסתי לשוק הכרמל לצלם ואז הגעתי לאחד הרחובות האלו שמוכרים שם דברים בצורה צפופה ביותר! זו הייתה בנוסף שעת עומס ביום שישי! אחרי אולי 5 צעדים ושתי תמונות ברחתי לרחוב צדדי… תוך רגע קלטתי ש”הלכתי לאיבוד” (לא שבאמת הלכתי לאיבוד, אני מכיר טוב את האזור ובנוסף יש לי GPS) רחוב שלא הכרתי בעצם… ואז עלתה מחשבת חוכמה

אם אתה רוצה לטייל ולהכיר מקום כלשהו באמת, לך לאיבוד בתוכו!

יצאתי חזרה לאלנבי ואחרי עוד כמה תמונות המשכתי בקינג ג’ורג’ בדרך עד לדיזנגוף סנטר ומשם לכיכר רבין.
בכיכר רבין התעקבתי המון על מלא יונים במטרה לתפוס יונה באוויר שבאה לנחות או ממריאה ולבסוף יצאו לי איזה 3 מדהימות כאלה! משם רציתי לפנות באיזה רחוב לכיוון איכילוב אבל שוב פניתי ברחוב לא נכון ושוב קצת הלכתי לאיבוד וגם שם התמונות היו מעולות. בסוף יצאתי מאיכילוב ומסביב לקריה חזרתי לעזריאלי לצלם גם שם. כשהחלטתי להמשיך שמתי לב שיש לי עוד המון זמן (עוד מאט תבינו למה יש הגבלת זמן) חשבתי בהתחלה לפנות לכיוון הדרומי לחפש  את “המושבה הגרמנית” אך בגלל שאני לא כל כך זוכר איפה ומה המרחק בערך החלטתי להמשיך לכיוון רכבת ארלוזרוב ולרמת גן. הגעתי לגשר שבין רמת גן לתל אביב ושם התפרעתי ממש! החל מניסיונות תקריבים וחשיפה, צילום וידאו ועד לפונקציית ה3 תמונות ברצף בחשיפות שונות במטרה לאחר מכן לחבר אותן לתמונת HDR!

(WTF? הסבר: בתמונות מורכבות ישנם אזורים בהירים יותר וכאלה פחות. מצלמות יכולות רק לחשב חשיפה מתאימה ממוצעת לתמונה כולה ולא לפי אזורים בקיצור, טווח דינמי מעפן. וכאן נוצר ה High Dynamic Range המצלמה לוקחת ומצלמת אוטומטית 3 תמונות ברצף בחשיפות שונות, אחת הנכונה הרגילה שהיינו מצלמים רגיל, אחת עם חשיפה מופחתת בה הפריטים הבהירים מדי יצאו טוב ואחת בחשיפה גבוה בה הפריטים החשוכים יצאו טוב. לאחר מכן תוכנת מחשב מחברת את שלושת התמונות האלו ביחד לתמונה אחת שאמורה ליצור תמונה מושלמת כמעט ללא צללים שחורים או אורות בהירים מדי)

לאחר מכן החלטתי לשרוף את הזמן ולהמשיך לתוך רמת גן! משם אחרי סיבוב קל בין הבניינים הגבוהים והיפים פניתי לי לגשר היהלומים שעובר מרמת גן וישר לתחנת הרכבת ארלוזרוב (הכרטיס מעבר חינם) ואז נשארתי שם לחכות שאימא שלי תגיע מהבית ולהמשיך כבר איתה לנתב”ג לפגוש את בת דודה שלי (וזו הסיבה להגבלת הזמן).

לסיכום יצאו לי שתי תמונות HDR לדעתי לא רעות לפעם ראשונה וללא ציוד מתאים (כמו חצובה!) ועשיתי הליכה של כ 5 ק”מ.
למרות הסוג של כיף הזה, אני יודע שזה היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם היה לי עוד חבר או חברה איתי ולא הייתי צריך להרגיש את הכאב עם כל זוג שעובר לידי (ות”א מלאה בכאלה!)
כנראה שמעכשיו ימי שישי יהיו פחות משעממים… יש עוד יותר מחצי ת”א לצלם ושלא נדבר על ערים אחרות ומזגי אוויר שונים…

סעמק אני עדיין רועד מכל הפחד והבדידות האלה! כואב לי! וזה המקום היחידי בו אני יכול עוד לבכות ולספר על כל זה וגם פה בקושי יש קוראים.

חלק קטן מאוד מה 120 ומשהו תמונות של היום:

HDR:

עוד 264 ימים….

סוף.

גם צילום וידאו

אפטר…
ברגע שסיימתי טיפה לעבור על סרטונים ותמונות מהמופע של לינקין פארק בארץ (וכמה שזה נחמד לראות את האלילים שלך חובשים כיפה בכותל)

חזרתי לצילום! זה פשוט לא יאמן מה עושים היום אנשים… איכשהו הגעתי למדריכים אודות צילום וידאו במצלמות כמו שלי. וכאן אני כבר לא יכול! במקום להעמיק בעריכת תמונות אני מגלה עולם שלם של עריכת וידאו! מגלה סרטונים שצולמו במצלמות זהות לשלי שהאפקטים והאיכות שלהם לא יורדים מרמת הוליווד!

אני מוכרח להודות שאני בשוק ומבין שאין מצב אני אגיע לדברים כמו שיש ביו טיוב… אבל אם אני אצליח לפחות חלקית לצלם את עצמי למשל מגיש תחזית מזג אוויר למשל כשמאחורי באמת יש את המפה וכל זה כמו בטלויזיה, אז הצלחתי! (ורואים ביו טיוב אנשים עושים את זה בשניות!)
אולי אם היו לי חברים ובאמת תמיכה בכל זה… אז סיפור הפנטזיה שלי היה יכול אולי להפוך לאיזה סרטון אפילו! (אוקיי אולי הגזמתי, או שלא?)

הבעיה שהאינטרנט שלי לא אוהב את הרעיון שאני צופה במדריכים ביו טיוב באיכות HD ובו זמנית מוריד תוכנות עריכה במהירויות שיא…

סוף שבוע ארוך עומד בפני… גם הבת דודה מגיעה וגם אני רוצה להתחיל עם בלוג הצילום ושלא נדבר על חיי הפרטיים… אני חייב לצאת או משהו… אבל לפי איך שזה נראה כרגע… הכל יהפוך שוב טוהו ווהו! ככה שלא ידוע אם בכלל עוד יהיה בלוג או משהו בכלל מבחינתי…

(והינה ברגע זה עונה לי למייל צלם נוסף שהגיע אלינו לטייסת והתנפלתי עליו! קטלני!)

אחד האנשים שאיתי בחדר ומהקורס התחיל לחשב ברצינות יותר מתי כנראה אנחנו מקבלים דרגה ומשתחררים אחרי הקיצור… והספירה שלו מעניינת… זה כאילו אנחנו מקבלים את הסמל ראשון כבר בעוד כ 40 ימים (ולמרות שאומרים שנצא רבעים אני לא מאמין) והשחרור? 30.62011 אחרי שמעיפים את השבת וכל הדברים הלא קשורים שם שיוצאים…  שזה איכשהו יוצא עוד 7 חודש! ומה שהכי קטלני שהחישובים שלו נורא הגיוניים! גם ספרנו ביחד שיוצא לנו עוד 4 חגים בצבא… חנוכה, פורים, פסח ויום העצמאות!

ולמרות כל זה אני נטו לבד!!! לחלוטין לבד… אז מה זה שווה בכלל כל זה?
לא יודע מה יהיה איתי אם בכלל…

לבנתיים צריך לחשוב על שם לבלוג הצילום במידה ויהיה… צריך שם מצד אחד שהוא השם של הבלוג ומצד שני שם שהוא יהווה כקישור לבלוג… כלומר כתובת.


עוד 268 ימים….

סוף.

שבוע הצ'אנס האחרון

המצב אתמול רק הלך והחמיר... איבדתי את השפיות ונדפק לי השכל לגמרי! מעולם לא התפרצתי ככה על אנשים, לא קפצתי על שולחנות ולא צרחתי ככה... לבסוף אחרי כמה ניתוקים דיברתי עם בן אבל זה רק עשה את זה יותר גרוע... נראה לי גם הוא כבר לא ידבר איתי... ישבתי כמה שעות סתם לבד בצד... ממש רעדתי... זה מפחיד כשיש דברים על הלב ואיש לא שם כדי להקשיב ולתמוך בך... הרי אני לא יכול לשפוך הכל רק כאן בבלוג בכתיבה וזהו... חשבתי לא מזמן לחשוף בפני מישהו את הבלוג... אבל עכשיו גם אין למי... הריקנות הזו... ההבנה שחברים אמיתיים זה אשליה וסתם פנטזיה...
ואז אחד מהחדר שלי זה שגם אוהב צילום בא וניסה לדבר איתי... חשפתי בפניו קצת דברים שלא טוב לדעתי לחשוף בפני מישהו מהטייסת כי אני לא באמת סומך פה על מישהו... אחרי שוב הבטחות שאני כלל לא מתיחס אליהן כבר ושוב ניסיון ללמד אותי דבר מה עברנו לדבר על צילום.
מאז שמתתי התנתקתי די מהאיי סי קיו והמסנג'ר עכשיו כשאין לי אף אחד הדרך להתנתק מהפייסבוק קצרה מאוד... אין לי יותר עם מי לשמור על קשר ואין יותר איך להכיר אנשים חדשים וכמובן שלא אמצע כך מעולם אף אחת... אני פשוט נועל את עצמי... מתנתק מבני אדם כאילו...
אז סוף שבוע הבא או שאני יוצא איכשהו עם מישהו או שזה נגמר סופית!
עד אז... אני שוקל לנסות משהו שצץ לי לפני כמה חודשים.. אם אני כבר בענייני אמנות ... אז למה לא לנסות איכשהו היכנשהו לחפש מישהי מוזיקאית? רוב המשפחה שלי קשורים במוזיקה... אימא שלי פעם ניגנה על פזנתר ואבא שלי ואחיו כנרים וכך גם הבן דוד שלי מהולנד... אולי באמת לאנשים כאלה יש רמת שכל ואיי קיו גבוהים יותר? אבל אני כלל לא יודע איפה לחפש כאלה ואם בכלל יש איפה...
ככה שעם אנשים אני לא מסתדר... אבל לבד אני לא שורד... ואם סוף שבוע הבא לא אצא, זה אומר שלא שרדתי... ואני חושב שהריקנות תגבור על הפחד מלפגוע בעצמי... שהגורל או אלוהים אם משהו מהם קיים ינסה לעצור בעדי ולהראות לי דרך! השבוע זה ניסיון ההישרדות האחרון...
אבל מה אני מדבר? הרי כנראה מרוב התכננות אני כן אצא עם מישהו שירחם עלי אבל אז הכל שוב יחזור...
ועוד צריך למנוע את התורנות שדפקו לי על כל חנוכה! רציתי בכלל לקחת ימי חופש להיות עוד איפה עם הבת דודה מאמריקה שמגיע בסוף שבוע הקרוב... כמה שכל זה נמאס! לא יודע בכלל למה אני נותן עוד צ'אנס עד הסוף שבוע הבא....
ריקנות...

עוד 271 ימים....
סוף.

אהבה לצילום אך עדיין בודד

הצלמים כולם כל כך תומכים דווקא. ממש מדהים! נכנסתי חזק לתחביב מדהים מאוד.
השבוע עבר די מהר הייתי אומר. רגוע כזה. ואני כולי עד רביעי בערב עוד הייתי בעננים מההופעה! ואז הגיע לדת"ק מישהו על אזרחי עם אלבום תמונות של מטוסים וכאלה... מרחוק הבנתי שמדובר בצלם וכמובן שהתנפלתי עליו חזק! ההמשך יבוא כשאשלח לו מייל בכתובת שעל כרטיס הביקור שהוא הביא לי.
השבת בבסיס בכוננות די משעממת. ואני מתכתב עם החמודה ההיא מהפייסבוק ועכשיו מגלה שאתמול היא יצאה לדייט... ואני שוב מנסה להבין... למה לי הם תמיד מסרבים ואומרים שבכלל לא יוצאים ואז מספרים שיצאו עם אחרים? סוף שבוע הבא אם אני לא יוצא אני מתאבד! זה לא יכול להמשך ככה! זה פשוט לא הגיוני יותר! אני לא מרגיש חרא אלא סתם טיפה מבואס אבל זה הנדר שאני שם לעצמי!

עם כנפי LP....
עוד 272 ימים....
סוף.

המופע שלי לינקין פארק בישראל

God bless us everyone
We’re a broken people living under loaded gun

אין לי כח לספר את כל הדרך שהיום הזה התגלגל אבל בקצרה הגענו ישר בזמן! בתחילה היינו ממש מקדימה ממש קרוב לבמה עד שלינקין פארק עלו לבמה. ואז בגלל מספיק סיבות עברנו יותר אחורה שם ראינו יותר טוב בפחות דחיפות.

זאת הייתה ההופעה הכי טובה מכל מה שראיתי אצל לינקין פארק במחשב או בטלויזיה ונהניתי כמו שלא נהניתי במשך כל חיי!!! זה היה שווה כל דבר ההופעה הזו ואני מת כבר לבוא להופעה הבאה!

לצערי אסור היה להכניס מצלמות SLR וקומפקטית לא היה לי אז הכל צולם בפלאפון. הוידאו יצאו נוראיים ממה שיצא והתמונות גם לא משהו אבל הינה אחת די סבירה… מקווה שיעלו אחרים יותר טובות. (היו מצלמות SLR בכל זאת)

אין לי כח כרגע לכלום במיוחד לא כדי לחזור מחר על הבוקר לבסיס ועדיין אני אפרוש לבליץ’ מה שכן, התחושת ריקנות ההיא וכל החרא שהיה די נפוג! אני פשוט כל כך חי! לצערי רק יצאתי משם בלי לקנות חולצה אבל לפחות יש פוסטר למזכרת.


כנפיים, לינקין פארק העניקו לי כנפיים זמניות שאין לדעת כמה יחזיקו….
עוד 275 ימים….

סוף.

צלמים מעודדים מרחבי העולם

וואו! טוב… 

אז מבחינת לימוד על צילום השבת הזו התחילה בערך ככה, כמה עולה עדשת קנון 18-200mm? 

ואז זה עבר לעדשות אחרות, עדשות ללא זום בעלות מפתח עדשה של 2.8 ומטה ועוד… כמובן שזה נמשך גם עם עוד ועוד מדריכי צילום וטריקים וכו.

אבל אז הגיע מצב ששמתי לב שניים מהצלמים שמהם למדתי ביו טיוב כל הזמן חוזרים ואומרים שניתן לפנות אליהם בשאלות… אז… זה מה שעשיתי! 

החלטתי גם לפתוח בלוג צילום משלי שבוא אני כל פעם אקח תמונה ואבחן אותה מאיפה היא איך היא צולמה וכל מיני או סתם אציג תמונות טובות שיצאו מכל צילום שלי… אבל לפני שפותחים בלוג צילום, כדאי לראות מה האחרים עושים… אז לאחר מספר דקות כבר נתקלתי באיזה מספר בלוגים של צלמים מקצועיים ישראלים ולא התאפקתי וכתבתי גם להם הודעות!

לשעה זו, ענו לי כולם חוץ מצלם אחד מיוטיוב. כולם ענו לי בחביבות והמון תמיכה כאשר אחד מהם הביא לי קישור לעוד אתר צילום מעולה ישראלי שבוא גם יש מפגשים וכו והכל כל כך נחמד שם…

אני בהחלט מרגיש נהדר עם זה והמשכתי קצת למדריכי עריכת תמונות ואני מקווה להתקל בשבת הבאה שאהיה בבית גם במדריכי עריכת וידאו.

השאלה היא באמת מאיפה מביאים כסף לכל כך הרבה עדשות איכותיות ופילטרים? חח נו זה עם הזמן… אולי ביפן הם יעלו פחות…

טוב זהו אני אפרוש לבליץ’ ולישון. יום שני המופע של לינקין פארק! ואחריו אני אשתדל לעדכן… 

שבת הבאה שאני בבית המטרות רבות… 

* לפגוש את הבת דודה מאמריקה 

* לפתוח בלוג צילום 

*להמשיך ללמוד ולערוך תמונות בעצמי 

* לחפש שיטה שתאפשר לי להרוויח לפחות טיפה כסף לחשבון הפייפאל שלי

וגם הספקתי בלי שאיש ירגיש (או לפחות ככה אני מקווה) להעביר בעלויות בין כל הבלוגים שלי וקצת לעשות סדר… 

שמתם לב שהצילום באמת טיפה מחיה אותי? לצערי רק טיפה כי שברו אותי היום שוב לזמן מה… 

צריך לצ’פר אותכם באיזו תמונה…

חח מצאתי ישר שלוש! שלושתן צולמו בשנת 2007 במצלמת הסוני הישנה שלי בבלגיה. זה בעצם באזור הגבול בין בלגיה להולנד. 

עדיין בלי כנפיים…. 

עוד 277 ימים…. 

סוף.

אני מתחיל להבין שצריך לנסות ולגבש תוכנית!

היום החלטנו לנסוע עם אימא לנמל תל אביב. טוב, אולי אני יותר החלטתי את זה. בכל אופן רציתי לצלם!
כרגיל ניסיתי דברים וכל מיני שיטות… והתמונות רק הלכו והשתפרו. שמתי לב שמשום מה הייתה לי היום הרגשה… לא יודע טובה או מה אבל בכללי הייתה הרגשה… זה לא ממש קרה מאז מצב ה Void.
יצאו כמה תמונות שלדעתי באמת בולטות ביחס למה שצילמתי עד כו. אומנם אימא שלי עדיין ממשיכה להתלונן שהיא לא יוצאת טוב בתמונות ושאני לא יודע להגיד לאנשים איך לעמוד ובאיזה פוזה כדי שהם יצאו טוב (אני באמת לא יודע לצלם אנשים) אבל התמונות עצמן טובות…
בבית הראתי אותן לאבא שלי והוא אמר בפרוש “אתה צריך לדבר עם ****”, מדובר בחבר מהעבודה של אבא לשעבר שנמצאת במרחק כמה דקות הליכה מהבית. הבן אדם עובד שם בביטחון אבל הוא צלם חובבן מוצלח מאוד עם תערוכות וגלריות משלו כבר. הבעיה שלי שהוא בעיקר מצלם באמת אנשים… אבל 90% מהתמונות שלו הן ארוטיות ועירום ורובן גם שחור לבן או משהו… לפי התמונות שראיתי באינטרנט הוא כנראה גם עורך את רובן במחשב. כמו כן הוא כנראה מצלם במצלמה דומה לשלי אך עם עדשות שונות. אולי בהזדמנות באמת נלך לדבר איתו… למרות שאני לא מרגיש בנוח בכלל להסתכל על תמונות עירום שכאלה… זה פשוט לא הסגנון שלי.
בנוסף בתל אביב בנמל יש איזה ארוע לתקופה מסוימת של צילום… אז יש גלריות שם וסיורי צילום אבל באנו מאוחר מדי לצערי!

בכל מיקרה כל היום הזה גם העלה לי לרגע מחשבה מה אם יום אחד גם לי תהיה תערוכה או גלריה או משהו?
אז התגבש לי הרעיון שאני צריך לנסות לבנות תוכנית… ימי שישי שאני בבית לקחת את עצמי ולסוע בעצמי למשל לתל אביב עם תוכנית מראש מה אני מחפש ופשוט לטייל בכל העיר ולצלם!

עכשיו השאלות הן… איפה אני מחפש מקומות ששווה לצלם? איזו תוכנה טובה קיימת לעריכת תמונות? ואיזו תוכנה טובה קיימת לעריכת וידאו?

והרי לכם מספר תמונות מצומצם ממה שצולם היום:

ללא כנפיים….
עוד 279 ימים….

סוף.

אולי הייתי צריך לשנות קצת את דרך העדכון… אולי יהיה יותר טוב במהלך השבוע לכתוב עדכונים קצרים בבסיס… ולפרסם אחרי זה או אולי כל פעם להוסיף לאותו פוסט ורק בסוף לפרסם…

ביום ראשון ישר אמרתי למפקד דתק לגבי הבעיה שאני צריך לצאת יום שני הבא ואני אמור להיות בבסיס אחר בכוננות… הוא שלח מייל לקצין ואחרי זה עלינו לאכול או משהו… כשחזרתי מהאוכל כבר הוא אמר לי שאני לא נוסע לכוננות. מספר ימים אחרי זה התברר הקאטצ’ הקטן… אני יוצא השבת הזו ובמקומה סוגר את הבאה ואז ממשיך עם השלישי שלי (כלומר כנראה עושה רבע ואז חצי) הקטע שהיינו צריכים בכלל לצאת מחר מי שיוצא… אבל אתמול (רביעי) בערב, קרה האסון של ה F-16I שהתרסק. לפני התקרית הכל היה אמור להתרחש בערך ככה:
קמים ב 4 וחצי לפנות בוקר כדי להכין מטוסים (היה אמור להיות סוג של תרגיל).
אחרי שנודע על התקרית… קמנו ב 6 וחצי בערך למסדר קל במגורים ואז עלינו לטייסת וכל זה בליווי של ערפל כבד ששום דבר לא יכול לטוס בו! לאחר עבודה קטנה מסכנה נסענו לשיחה עם מפקד טייסת ושם הוא הבהיר קצת את העניינים…

אבל אתמול היו דברים יותר נחמדים… היינו אמורים להיות בהדרכות מהבוקר ואז שלחו אותי ועוד אחד חזרה לדתק שלי, שם היה את המ”ע שלנו עם אמריקאים עם איזה ניסוי משונה שאיש לא מבין שם למה לכל הרוחות ישראל קונה את השטות הזו שגם לא יתבצע בה שימוש! נטו בזבוז כסף!!! וכולם הסכימו על זה שם… אז נהנתי לי מאנגלית על רמה וקצת צחוקים… ואז באמצע הניסוי כשעבדנו בא צלם עם מצלמת וידאו מהענקיות האלה וצילם אותנו אולי לחדשות… מקווה שלא כי ממש לא בא לי להופיע ככה בשום מקום!

אחרי זה חזרנו להדרכות המעשיות… בין כל החיילים שלנו אני קולט מישהו טיפה יותר גבוה עם דרגות קצין! כשראיתי את הפרצוץ שלו הייתי מבולבל לחלוטין! זה היה אחד הטייסים בטייסת!
אחרי ששאלתי מישהו התברר לי סיפור כזה: האידיוט התערב עם אנשים שהם עובדים יותר קשה מהטכנאים. אז הקצין שלנו פשוט הזמין אותו לנסות לעבוד איתנו יום אחד… האמת באותו רגע רציתי לבוא לתת לו כפה! בכל אופן כל זה רק הוסיף לצחוקים…

אה כן, קנו לי החברה מהחדר עוד באילת פילטר למצלמה… כשחזרתי הביתה אבא שלי כבר הכין לי הפתעה נוספת… חוט מיוחד שמתחבר למצלמה ולמכסה העדשה שמחזיק אותו… זה היה בדיוק מה שהייתי צריך…

מעבר לזה אני בפייסבוק ממשיך להתכתב עם מישהי אחת ובמקביל עם אנג’ל… ההתכתבות עם אנג’ל כבר לא משרה עלי כזו אנרגיה כמו פעם… ועם השניה זה כמו תמיד לא מתקדם לשום מקום פשוט!

קטע משמח אבל… גילינו שתאריך השחרור שלנו יוצא על יום שישי! ככה שאוטומטית יורד לנו יום מהספירה בלי קשר לקיצורים!

אני ממשיך בנתיים ללמוד על צילום ולנסות דברים… כנראה אני צריך להתכונן לקנות עדשה עם זום גדול יותר ולמצוא תוכנות עריכה טובות לתמונות ולוידאו…
בנתיים אני מחפש מצלמה קומקטית להלוות ממישהו ליום שני להופעה רק… לא משנה מה אסור להכניס מצלמות מקצועיות כמו שלי. מקסימום אני אקח איתי את הנוקיה הישן…

בנתיים ממשיך להרגיש כמו מת… לא יודע כבר מה יהיה איתי… אפילו הפרסומות של גוגל חסמו אותי כי הגזמתי שם… אוף אני פשוט כישלון בכל דבר! מזכיר לי שראינו היפה והחנון… תוכנית מטומטמת אבל מצחיקה… אני המום איזה בנות מטומטמות קיימות בעולם הזה ומצד שני אני אולי מוצא המון דברים משותפים שם עם החנונים אבל אני לא מתקרב לרמה של אף אחד מהם… אני פשוט שוב לא שם ולא שם!
(נגמרו לי הרעיונות לכותרות!)

ללא כנפיים….
עוד 279 ימים….

סוף.

ים המלח ואילת

אני מרגיש מת! ובזה בעצם אפשר לסכם את הכל! אבל מה לעשות היה שבוע ארוך לא יודע… ים המלח היה די משעמם… הכל היה די דפוק… המלון הן כולן רק התלוננו שהוא פחות טוב מזה שהיו בפעמים קודמות ואני נדפקתי עם חדר שהמנעול שלו בקושי נפתח קיצר דברים דפוקים אבל תמונות לא רעות.
התוכנית לברוח משם לבסיס בשביל הטיול הצליחה באמת. הטיול היה די נחמד. אבל אילת לדעתי הפכה עיר של ערבים מסריחה כזו ומעפנה… אבל עדיין היה נחמד… סך הכל קרוב לאיזה 800 תמונות! אין לי מושג איך אבל כל זה עלה ממש מהר לאינטרנט.

הטיול לאילת היה די נחמד. בית החייל באילת לתדהמתי ממש לא רע חוץ מהעובדה שישנו 7 אנשים בחדר. אבל מיטה עם מצעים סבירים עם מזרון עבה ונוח וטלויזיה בחדר עם מקרר ומזגן זה ממש נחמד! ולמטה מועדון עם מחשבים וWIFI?? זה היה נחמד… בכל אופן זה היה רק ללילה אחד ככה שכל זה לא היה כזה חשוב.

כבר ברגע שירדנו מהאוטובוס למסלול הראשון חטף ממני איש קבע אחד את המצלמה! כלומר לא ממש חטף אבל התחלנו לדבר והסתבר שגם לו יש מצלמה וכל מיני והבנתי שעליו אפשר לסמוך ובאמת הוא היה צלם ממש ממש לא רע. כמובן מעבר לזה היה לי את החבר מהחדר שגם לו יש מצלמה מדגם אחד ישן משלי. התיעצנו הרבה והבנתי שאני צריך לקנות ערכת ניקוי לעדשה, פילטר, מחזיק מיוחד לכיסוי העדשה ורצוי עדשה אחרת. קיצר החבר הזה ועוד אחד מהחדר נשארו לסוף שבוע באילת אז היום הם קנו לי פילטר.

אני צילמתי הרבה גם מכיף וגם כדי לצבור ניסיון וללמוד. כל האלה שנדחפו לי לתמונות ועם המשפט “צלם אותנו” אוטומטית הפכו לשפני ניסיונות בכל מיני מצבי צילום…

ולמרות שהיו לי שני צלמים מבחינתי ועוד אחד שסמכתי עליו גם… למרות שעשו לי גם לא מאט תמונות יחסית… התמונה שאני יצאתי בה הכי טוב הייתה תמונה שבמהלך מסלול שמתי את המצלמה על סלע ופשוט הצטלמתי עם טיימר!

בערב אירגנו לנו פאב! פאב ללא אלכוהול כמובן… כל אחד קיבל שני תלושים שכל אחד שווה כוס קולה או מיץ… לי זה כלל לא הפריע אבל השאר התחרפנו! מהר מאוד הרוב פרשו משם והלכו לטייל חלק הלכו למקומות אחרים לשתות למרות שאסור… אני די השתעממתי בפאב כי אנשים פשוט לא ממש זרמו וגם הבנות מגעילות כולם ומעפנות… אבל צילמתי שם גם המון! ואז קרה לי קטע שלדעתי אני צריך להיות גאה בו…
בעודי מצלם את כולם בפאב עצרו אותי שניים ורצו שאצלם אותם… בחושך לא זיהיתי אותם וחשבתי שהם מהחיילים שכל הזמן עם הטייסים… זה גף נפרד בטייסת שלא ממש בקשר איתנו עם כל הטכנאים… הדלקתי את המצלמה ואז אחד מהם שואל אותי “תגיד מאיפה אתה? לאן אתה מעלה את זה?” לא הבנתי מה הוא רצה ורק אחרי כמה זמן קלטנו אחד את השני! הפאב לא היה סגור רק לטייסת ואלה היו שניים שסתם באו לשם. הם חשבו אני הצלם של הפאב או איזה סוכן מאחד האתרים האלה שמצלמים בפאבים… זה היה נורא מצחיק ולדעתי נורא מחמיא…

למרות כל זה אני מרגיש הרי ריק ומת… לא יודע איך ישבתי לי לפני כמה שעות בפייסבוק מחפש מה לעשות עם עצמי והתחלתי לכתוב לכמה אנשים בצ’אט… בינהם משום מה כתבתי לאחד ש… לא ממש מזכיר לי דברים טובים איך הכרנו דרך בן ולאן כמעט נקלעתי אז… אבל איכשהו השיחה התפתחה והוא שיכנע אותי להפגש… הוא גר ממש רחוב לידי אז נפגשנו ודיברנו כמה שעות וכמובן כמו שחשבתי זה לא הוביל לשום מקום… רק ניסיון כאילו להציע לי לבוא איתם לכל החבורות האלו שמעשנות ושותות… כשחזרתי עכשיו אני רק מרגיש עוד יותר גרוע ומבין שזה נגמר… אין עוד תקוות  אין עוד אשליות דפוקות ואין איש כמוני שאני אצליח באמת להסתדר ולהתחבר איתו… לא מאמין יותרק בכל זה… נהייתי לסוג של אאוטסיידר וזהו… אחרי זה חשבתי רק כדי לסמן וי אני אלך איתם כתבתי לו שוב הודעה בפייסבוק אבל הוא ענה סוג של אתה צריך לתת צ’אנס לעצמך תרצה תבוא איתנו… הוא לא בא לעזור אלא רק חושב לאסוף לחבורה איזה מסכן שלא ימות בדרך… אין לי דרך החוצה מכל זה ואומץ להתאבד אין ואני לא מסוגל לעשות כלום אני לחלוטין גמור ואבוד…

אני גם לא יודע למה אני מעדכן… עכשיו בכלל מחקתי את האיי סי קיו וכיביתי את המסנג’ר ואני אשתדל להמאיט עם הפייסבוק. ככה שלהשיג אותי אפשר יהיה או בפלאפון או באימייל… אני כל כך מרגיש מת וריק ולא יכול לשנות כלום יותר…

אה כן… שבוע הבא כנראה יש שבוע שלם שאנחנו בכוננות בבסיס אחר. מה שאומר שהלך המופע של לינקין פארק לעזאזל אבל יום ראשון אני אנסה לטפל בזה איכשהו… לפחות המשהו שעוד אני כן אוהב אני אנסה להציל. חוץ מזה לא סובל את העולם ואת כל בני האדם!

אז הינה לכם ככה למי שקורא פה ויש רק קורא אחד קבוע… אין לי מושגם כמה עוד אעדכן אם בכלל ומה יהיה קבלו קצת מהתמונות שצולמו…

ותעשו לי טובה! כל פעם שאתם נכנסים… תשתדלו ללחוץ לי על אחת הפרסומות בבלוג בבקשה…



ללא כנפיים….
עוד 287 ימים….

סוף.