בהתחלה האמת רשמתי כותרת שממנה אפשר היה להבין בדיוק מה קרה… אבל למה להיות כזה יבש ומעפן?
עבר עלי שבוע… במובן מסוים קל, במובן אחר ממש לא. הפעם זה בלי מלחמות כלשהן לא בראש לא במעשי על יציאה מהטייסת… פשוט כאב פנימי עם בכי… שינה כבר בכלל נדפקה אצלי…
חלומות מוזרים למיניהם… האחרון היה כל הזמן הקפצה בטייסת וכל הזמן אני במקום שונה רץ ביחד עם עוד אחד שהוא בחדר שלי בצבא… לבסוף… זה היה כשרצנו באיזה מדרגות למטה וזה נראה כמו בתוך איזה בית ספר… עד ש… תפסה את היד שלי פתאום בדרך המנהלת שלי מהבית ספר היסודי ואמרה משהו בחיוך… כל כך משום מה שמחתי אני זוכר… מה שלא יהיה…
הגעתי ללא מאט מסקנות השבוע… פה ושם דברים משונים…
הינה שוב אני לא זוכר כלום… אבל נראה לי מספיק לזכור רק את מה שקרה אתמול והיום…
לאחרונה בבסיס אני רואה לא מאט בנות יפות משום מה… בעיקרון לא זכור לי שמישהי באמת תפסה לי את העין…
הא בין היתר… הגעתי גם למסקנה שטוויטר זה דבר שימושי מאוד… לא מאט אני פשוט לא בקטע של לשבת לכתוב בבלוג אבל קורה משהו שאני דווקא כן הייתי מעדכן איזה שורה שניים… לראשונה אני קולט את הרעיון שעומד מאחורי זה… אז נכון אני מעדכן לרוב בפייסבוק שלי… אבל חשבתי לי אולי צריך לפתוח לי טוויטר כדנג’י? מה דעתכם?
בקיצור נעבור לעיקר הא? מפתח סול… מה פשר הדבר? גם כאן אני מצטער עוד לא אסביר…
יושב אני בצהריים אתמול (יום רביעי) וחושב ככה על החיים.. ומגיע למסקנה! למה כל הצרות האלה? למה כל זה קרה? למה אני לא יכול להשתמש בתחום שבו אני הכי חזק שזה מחשבים להכנס לאן שצריך ולגרום לצבא בכוח להעביר אותי?? צריך לדעת לפחות שפת תכנות בשביל זה…
למה אני לא יודע שפת תכנות??
אה רגע הרי התחלתי ללמוד…
ואז? ואז הייתי צריך להפסיק כי היה צריך להשקיע מלא כסף למורה פרטית בהיסטוריה כדי שאצליח לעבור אז בכיתה י’ את הבגרות… ולמה הייתי גרוע בהיסטוריה? אז זהו אני לא הייתי כזה גרוע… זו רק המתכונת… נכשלתי בה… רגע למה?? כי היא הייתה ב 29.4.2004!!!!! יום אחרי היום הולדת שלי… וזו סיבה להכשל, כי לא למדתי יום אחד לפני? לא! אבל!!!!!!!!!!!! כשאתה מאוהב כבר קרוב ל 10 שנים באותה אחת וסוף סוף אתם מדברים והכל… והיא שוכחת ובכלל לא חושבת אפילו לשלוח לך הודעה ליום ההולדת… פתאום הכל מתבהר!!!! הכל אשמתה של אותה בלונדינית אחת…
בגללה אני סגרתי את עצמי שנים, בגללה לא היו לי חברות, בגללה לא גדלתי רגיל כמו כולם, בגללה פספסתי הזדמנויות, בגללה הפסקתי ללמוד תכנות, בגללה היום אני לא יכול בהנפת יד לקבוע לצבא איפה אני אשרת!! בגללה יש לי הרבה הרבה פחות ידע ובגללה הכל!
אבל הגורל תכנן אחרת…
למרות שכמו שצפיתי היום (חמישי) התארך כרגיל… בערך בשעה 10 הראש צוות שיחרר כמה אנשים בצורה שלא מתאימה לו ולא מבחינת כמות העבודה שנשארה… הגורל גרם להפרדה ביני ועוד אחד לבין כל השאר… גם לא הספקנו מן הסתם לאוטובוס מה שהשאיר את האפשרות היחידה של הטרמפים מתוך הבסיס… אז חיכינו אני והוא שם…
אנשים עוברים… עוצרים… הולכים… זמן עובר…
ואז נעמדת היא מולי… כמו שכל אחת אחרת הייתה נעמדת… יפה בהחלט… ו… על העורף קעקוע… מפתח סול… לראשונה ראיתי קעקוע שדווקא אהבתי…
רגע… לא ראיתי אותה כבר איפהשהו?? וואו… כשנסעתי עם אימא שלי לשיחה עם הקפס והכל… היא גם נסעה מהתחנה בתל אביב… הסתכלתי עליה אז בלי הפסקה במבט חטוף כי מביך ככה ליד אימא שלי… ואז היא גם שאלה אותי מתי מגיע האוטובוס…
מהרגע שהיא הגיע לא עברה דקה הגיעה לה מכונית עם 3 מקומות שהקפיצה את שלושתינו לתחנת אוטובוס ששם עובר אוטובוס פנימי של העיר שנוסע לתחנה המרכזית… כל הדרך סתם עברה לי מחשבה איזו יפה היא…
הגענו לתחנה והתחלנו לדבר אני וזה שמהדתק שלי… לי רק המחשבה כמה חבל שאני לא מספיק אמיץ או משהו לדבר איתה…
דיברנו איתו על כמה זמן נחכה לאוטובוס… ואז היא אמרה שהיא רואה אותו לרוב עובר כל איזה 10 דקות… משם התחילה שיחה לא קצרה שלתדהמתי האמת אני הובלתי! שיחה כללית שלבסוף היא אמרה שהיא לא סובלת את הדרום… ואז כמובן הייתי חייב לזרוק שמאז שאני בצבא גם אני לא סובל את הדרום… ואז דיברנו מי מאיפה בבסיס… ואז היא גם נזכרה שהיא ראתה אותי שבוע לפני עם אימא שלי וכאן היה המום הזה שמהדתק איתי… חח…
ואז היה איזה משפט… “זהו עכשיו אני נוסעת לתל אביב ומשם …” כאן צלצלה לי במוח אזעקה טוטאלית! הייתי בטוח שלא שמעתי נכון אז שאלתי לאן היא אמרה… מתברר שהיא גרה באותה עיר שאני גר! גרה שוב באזור של אנדרי ואיפה שננאו גרה… אני לא יודע מה נכנס בי ואני לא זוכר באיזה שלב אבל בראש משום מה עברה לי מחשבה בשלב מסוים… “היא תהיה שלי…”
הגיע האוטובוס… נתתי לה לעלות ראשונה ולא סתם אלא כדי לראות איפה היא תתישב ולהתיישב לא רחוק ממנה… במשך הנסיעה היא שמעה מוזיקה ואני ניסיתי קצת לדבר עם הזה מהדתק… אומנם מדבר אני איתו אבל מקשיב ופוזל לכיוון שלה… ואז התקשרו אליה… שמעתי את רוב השיחה שגם הייתה ברוסית… זה אולי לא הרבה אבל אפשר היה להבין שהיא מדברת עם קרוב משפחה ושהיא אוהבת גלידה… (אני עדיין אותו בלש/מרגל כמו פעם! וזו רק ההתחלה…) כשהגענו היא התחילה ממש בריצה ללכת לעבר התחנה לאוטובוס… ואני אחריה אבל זה שאיתי הלך לאט… הסתכלתי על השעון וקלטתי שיש אוטובוס בקרוב אז זירזתי אותו… לא משנה כמה אנשים היו שם כמה צפוף הלכתי אחריה כמו זנב… ואז היא פשוט מרחוק קלטה את האוטובוס שלנו עם מקום ולתדהמה טוטאלית כלל ללא תור! (הילדה הזו פשוט מגנט של מזל?) צעקתי לחבר והתחלתי גם לרוץ לעבר הואוטובוס… גם כאן ניסיתי להתיישב כמה שיותר קרוב אליה… התישבתי בצד השני בערך מקום אחד מאחוריה… גם היא גם אני שקענו בשמיעת מוזיקה… רק שאני לא הזזתי לרגע את המבט שלי ממנה… כל תנועה שלה כל תזוזה… הורידה את הגומיה מהשיער… הישיבה הזו שממש כמוני… הסוג של כנראה עוד קעקוע על היד וכנראה גם על השניה… (WTF?) בכל מקרה המחשבות לא עצרו לרגע… כשכבר הגענו כמעט לתחנה בתל אביב הבנתי שאני ממש צריך לרוץ מהאוטובוס! לפי קצב ההליכה שלה… והעובדה שהיא רק עם תיק קטן ושלי בתא מטען… אני אעבד אותה מהר… בסוף איכשהו שלפתי מיד את התיק שלי ולא ראיתי אותה… לא היה עוד הרבה אנשים אז הבנתי שרוב הסיכויים היא עוד לא ירדה בכלל מהאוטובוס… התחלתי להתקדם עם החבר לתחנה לדרכנו… שם גם נפרדנו כי הוא נוסע לכיוון אחר… אני ראיתי ככה אותה אי שם מאחור אבל זה יראה מוגזם אם אני אחכה לה… המשכתי פשוט לאט… ואז כשירדתי קומה קלטתי את החבר ששכח שוב לאן הוא צריך לצאת מהתחנה… אז הסברתי לו והמשכתי כשאני רואה אותה שוב אי שם מאחור… ואז הסבתא הזקנה שהחזקתי לה את הדלת… אבל שם חשבתי שהגורל החליט שזה מספיק כי ראיתי את האוטובוס שלי עוד רגע יוצא והיא עוד רחוקה… באתי לעלות ופתאום היא פשוט נעמדה לידי!!!!!!!!!!!!!!! וכשראיתי אותו הסתכלתי אליה כזה ובאותו רגע יצא לנו כזה חיוך מוזר אחד לשני… נראה לי הרגע הזה פשוט היה הרגע הכי יפה שהיה לי בחיים עם מישהי… זה היה פשוט מדהים… ואז כבר התישבנו זה ליד זה… והתחלנו לדבר קצת… שאלתי אם היא מכירה כל מיני אנשים שלמדו בבית ספר שהיא למדה בו ואז היא ניסתה לבדוק אם אני מכיר מישהו שהיא מכירה מאיפה שאני למדתי וכל מיני… כמובן שאלתי איך קוראים לה והסתבר שיש לה שם מאוד לא רגיל ולא רוסי לפי הידוע לי… לבסוף ירדתי מהאוטובוס אחרי שנפרדנו…
ואני כעת רק מתפלל שטעיתי איפהשהו ואותו פרופיל שמצאתי במקושרים לא שלה… אחרת אין לכל זה טעם וזה מה שנורא מפחיד כאן שלפי הפרופיל שכן מצאתי (אלוהים בבקשה שלא יהיה שלה!) אז היא הפסיקה לעשן היא שותה ואני לא בטעם שלה כלל ובכלל היא תפוסה… אבל כרגע הכל פתוח עוד…
גם בערב התקשר הראש צוות ואמר שיום ראשון אנחנו צריכים להיות רק עד אחר הצהריים בבסיס… ככה שיש לי אפשרות לנסות לנחש מתי היא נוסעת לבסיס ולהשתדל להצליח ליסוע איתה…
בחיי אני ממש דלוק עליה…
עוד 540 ימים….
סוף.