סיכום 2016

כמדי שנה, ללא דברים חדשים מדי...

האמת שאני חושב שהשנה עברה לי מאוד מוצלחת בסך הכל ומהנה.

כמו שנה שעברה אני אשתדל לא לציין ממש פוסטים אלא לקצר, השנה בסופו של דבר זכיתי בדברים, טסתי טיילתי ומה לא. שידרגתי את המצלמה והחצובה ובסוף כמעט כמעט טסתי שוב לסניף בחו"ל (הפעם מנעתי את זה כי לא רציתי).

השנה למרות שזה היה נראה שלא נחגוג ממש, וחשבתי שאעבוד בראשון לינואר, דברים די ברגע האחרון השתנו ושוב נחגוג אצל הקרובי משפחה. לצערי הפעם יהיה משונה, אימא שלי לא ממש מסוגלת לאכול דברים מאז הניתוח קיצור כיבה, הדודות שומרות איזה סוג של צום נוצרי ולא אוכלות בשר וחלב ככה שיהיה משונה, אני עדיין מנסה להבין איך אני הופך את עוגיות השוקוצ'יפס שלי לטבעוניות חח.

השנה התחדשתי לאחר כ14 שנה במקלדת חדשה שאיתה אני כותב עכשיו ובעוד דברים. מסתבר שהנקסוס 6P שלי לא ישן עכשיו אני נזכר, אני מאוד מרוצה ממנו ולא רואה צורך לשדרג אבל הלוואי הייתה לי גישה למכשירים רבים חדשים רק כדי לעשות עליהם קצת סרטונים לערוץ היוטיוב שלי.

אז מה בעצם היה לנו השנה?

• שדרוג לנקסוס 6P
• זכיה בגרין קארד חסר תועלת לחלוטין לטעמי כרגע
• טיילתי הרבה! כלומר ממש הרבה אפשר להגיד! אני לא חוזר הרבה הביתה מהעבודה אלא נפגש עם חברים או בסופי שבוע ומעבר לכך היה את הטיול לארצות הברית וכמובן גולת הכותרת, יפן בפעם השניה! שהיה ממש מדהים!
• התחדשתי בלפטופ די מגניב דקיק קל איכותי וקטן
• זכיתי לגעת פה ושם בגאדג'טים די מגניבים לדעתי
• התחלף המנהל בעבודה, והשבוע היה לנו ערב צוות ראשון איתו, קצת קשה לספר על זה כי בזמן שאני כותב את הפוסט הזה זה יום לפני הערב צוות :)
• אני חושב שלמדתי קצת יותר לקחת יוזמה ולהוביל דברים
• די ויתרתי והפנמתי שלא אמצא את האחת וכל זה... אני די כבר החלטתי על תקופה שהחל ממנה כנראה שהקשר היחידי שלי עם בחורות יהיה אך ורק עם בחורות בתשלום ועל זה אשקיע בכיף כסף להינות. לא אחפש ולא אחשוב יותר על שום זוגיות.
• שריפה בבית
• ניתוח קיצור כיבה של אימא

בכללי אני חושב שהיו לי לא מעט שינויים השנה, כאלה שהם קטנים ובקושי נראים אבל הם שם...

מה שכן הטיול ליפן השאיר לי טעם נהדר מהשנה הזו...

ובקרוב אולי בקצב הזה אכתוב כאן על חבר עם כינוי חדש, הפעם מישהו מהעבודה... נראה...

אז זהו, אני כרגיל מאחל לכם שנה אזרחית טובה ומוצלחת! שנה של אושר, עושר, בריאו, שמחה, הצלחה ואם זה אכן קיים אז גם אהבה.

נתראה בקרוב בשנה הבאה!

סוף.

כמעט קרוב לשגריר הרוסי בטורקיה

כמעט מצאתי את עצמי בחו"ל השבוע במדינה לא בדיוק נחמדה באזור אירופה...

אבל כשמסתכלים לאחור, אני לא בטוח מה היה עדיף...

הסיפור הוא שיש לנו סניף, סוג של חברה נפרדת שנותנת לנו שרותים, במדינה שהיא לא משהו נגיד את זה...

ושם יש מסתבר עוד שני סניפים קטנים אותו אזור ועוד סניף קטן במדינה צמודה...

הכל לא ברור שם עד כדי כך שאפילו השם של האיש IT שם לא כזה ברור...

וזה כולל גם את הפיירוולים שהם משתמשים בהם שאיש מעולם אצלינו לא הצליח להבין אבל איכשהו הצלחנו לחבר אותם למשרד שלנו.

הקטע שעכשיו נכנסת מערכת חדשה לתוקף שיושבת בשרתים מסוימים, לשם חיברנו אותם אבל יש להם עוד רשת פנימית שאותה לא יכולנו לחבר ביחד בגלל חוסר תמיכה והמון בלאגן לא ברור בפיירוולים שלהם.

אז עכשיו לאחר שכשנתיים צעקנו שהם צריכים פיירוול טוב, הסכימו שנזמין להם.

הרעיון היה שה4 פיירוולים יגיעו אלינו למשרד, אנחנו (אני) נגדיר אותם ונשלח.

אבל עכשיו כשהמערכת הזו נכנסת לתוקף והם רוצים אותה דחוף.... זה היה רק עניין של זמן עד שאקבל מהמנהל הודעה "אתה רוצה לטוס ל****?" 

בשל המדינה, לא מיהרתי להסכים ואמרתי שאני מעדיף שלא אז הוא שאל בחור אחר והוא טס...

מסתבר אבל שאין לשם טיסה ישירה, אז הוא עצר נחשו איפה? טורקיה, מתי? בדיוק כשרצחו את השגריר הרוסי! ומכיוון שהטיסה שלו לשם איחרה, הוא איחר לטיסת ההמשך.

רק למחרת הוא הגיע לשם ורק בערב יכולנו להחליף פיירוולים...

ההגדרות שהגדרתי היו בסיסיות אבל הרוב היה אמור לעבוד, אכן הרוב עבד אבל טלפוניה לא... הבחור שם היה גמור מעייפות ולכן בשלב מסוים החזרנו הכל והחלטנו להמשיך למחרת, ביום למחרת היינו כולנו מחוברים כולל המנהל בשיחת סקייפ ועוד עירבנו בשלב מסוים עוד בחור מהצוות, בסוף הכל התחיל לעבוד! הידד! אבל......

בשעה כמעט 2 לפנות בוקר אני והמנהל פרשנו כשאנחנו יודעים שאחד הסניפים הקטנים סגור ואי אפשר להכנס לבצע החלפה ומשרד במדינה הצמודה עוד לא מצליח להתחבר לטלפוניה כי הם נשארים בנתיים עם פיירוול ישן כי את שלהם שלחנו בנפרד כי הבחור לא יספיק להגיע גם לשם...

סיכמנו שאם זה לא ילך למחרת בבוקר נגדיר להם שיטה שונה לעבוד שלא תצריך חיבורים מסובכים, אבל מסתבר שאחרי שהלכנו הם החליט שוב להחזיר הכל אחורה! זה עיצבן נורא ממש...

וכך הגיע לו חמישי... לילה שלישי ברצף שאני נאלץ לעבוד...

הפעם הסניף הסגור היה נגיש, סידרנו מהר הכל ונשאר רק הטלפוניה במדינה הסמוכה...

אחרי כמה זמן של מלחמה עם הפיירוול שם, שלחתי הודעה למנהל שנעשה ביחד איתו את השיטה האחרת, עד שהוא התחבר התחיל משהו לזוז שם...

אחרי עוד המון דברים משונים והתקדמויות ושטויו של הקוף שם, בחיי יש שם קוף אידיוט ולא בן אדם...

לפתע גילינו שבעצם הכל עובד חוץ מהמחשב עליו ישב הקוף...

בזמן הזה הבחור שטס כבר היה בטיסה חזרה לארץ...

בקיצור היה שבוע הזוי ומטיש מעט...

אבל מהמחשבה שעוד אולי אטוס לשם בשבת שעברה, אימא שלי קראה לי בראשון להפגש איתה לקנות מעיל...

כבר די מזמן שמתי עין על מעיל של The North Face שהוא כפול כזה, כלומר יש מעיל חיצוני שהוא לא עבה ומגן מגשם טוב מאוד, ויש מעיל פנימי שהוא ממש חם. הבעיה שזה עולה המון!!

אבל הצטברו לי כמה תווי קניה מהעבודה שממש מכסים את רוב המחיר, רציתי לקנות את המעיל לפני הטיסה ליפן אבל לא היה מלאי ולא מידות טובות, הפעם היה מלאי ומידות ואכן בחרתי מעיל למרות שבמחשבות נוספות לא בטוח כמה אני צריך דבר מטורף כזה, לא מספיק קר פה לזה...

ואז אימא שלי הייתה חייבת לנסות לשכנע אותי לבדוק עוד דברים, נעליים לא כזה אהבתי, המבחר ביפן היה הרבה יותר אדיר וגם זה לא נעליים ליום יום ממש...

ומכנסיים חמימות דווקא עניין אותי, המוכר הראה מכנסים כמו שהוא בדיוק לבש... 

המראה אחלה, חגורה משונה קצת אבל מגניבה, בד משונה כזה ויפה... נראות טוב...

הלכתי למדוד וכששמתי אותן הבנתי שמי שתפר אותם אמר לעצמו, את המכנס הזה נתפור בדיוק בגודל של דנג'י...

בחיי זה הרגיש מושלם! המחיר היה יקר אבל לא היה קשה לשכנע אותי... היי, מכנס חמים וטוב שתפור בדיוק עלי...

אז כל חודש אני מחליט בערך מה הקו האדום של התקציב שלי בחשבון בנק, הפעם חרגתי ממנו כמובן...

זוכרים מה יש אוטוט? נובי גוד!!

האמת היא שלמרות שאני כבר עם מצב רוח חגיגי כמה זמן, ידעתי שהשנה יהיה לא טוב, בת דודה שלי עובדת ב1.1 וכלל לא הייתה בקטע של לחגוג אז הבנתי שכבר לא ממש נחגוג כנראה...

החלטתי שאני אעבוד ב1.1 אבל השבוע שיניתי את דעתי, אין סיבה שבגלל בת דודה שלי אני אעבוד ואוותר על היום הזה...

אז ביקשתי לא לעבוד ביום הזה ויום אחרי זה לפתע בת דודה שלי הודיעה שהיא לא עובדת ב1.1!! חחח יצא טוב בסוף...

זהו לילה טוב לכם, וצחקו קצת...

סוף.

אז זוכרים שיש לנו בעבודה צוות של יפניות? כבר מזמן שהן התרחקו ממני ועברו לקומה אחרת...

אבל בשל שינויים רבים שקורים, הוחלט להעביר אותן חזרה לקומה שלנו הישר לתוך חדר המכירות הראשי...

מצד אחד אני מאוד שמח שהן קרובות אלי וכל יציאה שלי למסדרון, למטבח, לשרותים או לחדר המכירות זה מפגש איתן... אך מצד אחר, הן בחדר הגדול איפה שכולם.... הן עובדות בצורה שקטה ורגועה והפעם שמו אותן בנקודה הכי הכי רועשת שיש בכל החברה! בזמן שאנחנו מרכיבים להן את המחשבים אני אומר "מי המטומטם שהחליט על הדבר הטיפשי הזה" ואחד החבר'ה עושה לי שקט כי אותו מנהל ראשי שהחליט על זה עמד שם באזור, הבעיה שלא היה לי איכפת לבוא להגיד לו את זה בפנים כי אני הרי יודע שזה עניין של זמן שנשמע את המנהלת שלהן צועקת עליו על ההחלטה הזו, אני נתתי לשיחת הצעקות הזו שבועיים.

אבל טעיתי, כמה שעות לאחר מכן שמעתי אותה אצלו בחדר צועקת עליו בדיוק על זה!

יום למחרת אחת היפניות הייתה צריכה משהו, לא זוכר מי או מה, אני רק זוכר שחזרתי מהתקלה ממש שמח, כל הזדמנות להיות סביב יפנים ועוד לתקשר איתם זה טוב בשבילי...

אבל רגע לפני שהלכתי המנהלת שלהן קצת ריכלה איתי...

אז מסתבר שלאחר שהוחלט שאנחנו נשארים במשרדים הללו, שוב יש תכנון לעבור והכל חוזר לפרק...

זה אומנם עבודה קשה אבל זה עבודה מאוד מעניינת, התוכניות מרשימות וזה ניסיון נהדר... אני בעד! 

ואז היא השלימה את השמועה שהצוות שלנו כנראה יעבור חדר והן בעצם יכנסו לחדר שלנו... הגיוני מאוד, החדר שלנו בקומה הזו אבל שקט ומופרד...

אבל הדבר לא ילך בשל התעקשויות מסוימות של כמה אנשי הנהלה...

לאחרונה אני מבין שזו שוב עונת החתונות? אז החלטתי לאחרונה על משהו... כל עוד זה לא אחד מהחברים החשובים לי באמת, אני לא הולך יותר לחתונות! זה גורם לי יותר לצער מאשר שמחה כל עוד אני לבד אז אם כבר השמחה אמורה לבוא בשביל אותו אדם שמתחתן כי הוא חשוב לך ואתה רוצה לשמוח איתו, בוא נסנן את זה...

אז התגלה שמתחתן מתישהו בחור שעבד איתנו בעבודה הקודמת, לא חושב שהוא יזמין אותי אבל הוא גם מתחתן.

מתחתנת בת של חברה של אימא שלי מהעבודה שלה, הרבה שנים כבר היו להם מספיק מחשבות שאם היא לא הייתה כזו דתיה או אני הייתי דתי היו משדכים בינינו... סורי! לא! היא נראית אחלה אבל היא גבוהה והראש שלה בעולם אחר הרי, כשאני מזמין המבורגר בתוספת בייקון וזה יותר בשביל הבייקון מאשר ההמבורגר...

אבל, שתי החתונות האלו כלל לא הזיזו לי, לא הן כלל לא השפיעו זה כזה סבבה שיהיה וזהו... אבל אז אימא שלי הנחיתה לי משהו שכן צוות...

אנחנו חיים בבית הזה מאז שעליתי לכיתה א' אבל ממש לפני גרנו במקום אחר בעיר, שכונה חמודה שבין כמה בתים יש גינה שבה כל הילדים שיחקו, אני וגם הוא... החבר הכי טוב שלי לאז... אם כילדים יש לנו את הקטע הזה של חבר שהוא הכי טוב והוא זה שתספר לו את כל הסודות והכל אז זה מה שהיינו, היינו רבים ועדיין ידענו שנעבור את זה, היינו תמיד מבלים ביחד וגם ההורים שלנו התחברו לא רע...

עד שאנחנו עברנו, התראינו קצת פחות ואז הם עברו לעיר אחרת, אומנם צמודה אבל כילד גם היא רחוקה לך מאוד... ואז הקשר התחיל לדעוך לא... ונותק בערך...

הוא התעורר יום אחד לאחר חלום מאוד הזוי שהוא היה שם וביום למחרת נתקלנו אחד בשני, אך לאחר מכן רק כשהיינו בצבא ניסינו איכשהו להיות שוב בקשר... שם כבר שנינו ראינו שכל אחד הלך בדרך שונה, שמרנו קצת על קשר אבל זה היה די סתם ואז נותק...

אימא שלי לעומת זאת לפני כמה שנים פגשה את אימא שלו ומאז הן די שומרות על קשר טלפוני פה ושם...

אז לפני כשבועיים היא סיפרה לי שהיא דיברה איתה, שהוא מתחתן ושאלה אם אני בא איתה לחתונה...

האמת... אם לפחות הוא היה בעצמו פונה אלי ומזמין אותי... הייתי מבין, אבל ככה, די, הקשר נותק וזה סתם כבר...

אבל האמת זה צוות לא מעט... לא יודע גדלנו ביחד והכל... והנה הוא גם מתחתן הצליח מבחינת זוגיות...

"עדיך להירטב במקום כיסא מאשר להיות מנוצל ע"י זוג עיניים יפות"

אני לא הולך לחפור על מאיפה המשפט הזה בא או מה המשמעויות שלו, אבל בקצרה הוא מקשר אותי למשהו שפעם ניסיתי להבין על עצמי וגם להעלות לדיון בין כמה אנשים, האם עדיף להשאר לעד לבד כי לא מוצאים את האדם הנכון, או להתפשר ולחיות כל החיים עם האדם הלא נכון בידיעה שהוא לא האדם הנכון?

אז לאחרונה עם כל החתונות הייתי הפכפך בקטע הזה עד ש...

יום אחד אימא שלי קוראת לי לסלון, "שב, צריך לדבר ברצינות, רק אל תכעס, תקשיב טוב ורק אז תדבר" זו הייתה הכנה שפשוט רציתי אותו רגע להרביץ למישהו רק מההכנה הזו...

ואז מה מסתבר? לאבא שלי יש איזה חבר, יש להם בת בערך בגיל שלי... מתחילה לתאר לי עליה קצת וזה היה מספיק לייצר לי די בחילה לבן אדם, מסתבר שהם רוצים להכיר בינינו, זרקה לי את השם שלה, ואמרה לי בפקודה לכתוב לה בפייסבוק...

אני התנגדתי אבל רק כי מה אני יודע באנושות אמרתי נציץ... האמת כל זה התחיל מזה שכשהגעתי הביתה והגעתי למחשב, הפרופיל של אימא שלי היה כרגיל פתוח, הפעם על פייסבוק אבל הפעם על תמונה של איזו בחורה מוזרה די צעירה נוראית ועם סיגריות על השולחן וכוס שתיה כלשהיא.... כשנכנסתי לפייסבוק עוד לפני שרשמתי את השם שלה כבר הבנתי שאותה אני הולך לראות עכשיו...

היה קצת משונה מצאתי מישהיא קצת שונה, כנראה פייסבוק ישן ופייסבוק חדש, הטיפוס שאימא שלי תיארה זה בדיוק הטיפוס ששוכח סיסמא ואז פותח חשבון חדש כי הרי אם שכחת סיסמא אין מה לעשות...

אני באמת צריך להמשיך? לא רשמתי אבל איפשהו היה לי המחשבה, אולי זה טרף קל? אולי דווקא זה יוביל למשהו זמני כזה סתמי? ואז הבנתי שוב שעדיף לבד מאשר עם האדם הלא נכון...

ויודעים מה עוד הבנתי? מקס ברנר, או בעצם כל בית קפה שונה... הרי אין לי ממש מה ללכת עכשיו עם אימא לזלול שם וכו... היא הרי לא יכולה לאכול דברים כאלה וכמיות כאלה...

מה שאומר שיותר אין לי עם מי ללכת, מה שאומר שאין יותר מקס ברנר... אין... הכמות דיכאון מתוך צחוק שזה הביא לי...

ואז בא אנדרי..... זוכרים את ה"אח" האבוד? זה שפגע באנו שוב, ושוב, ושוב.... זה שפעם אחרונה אמר לאימא שלי מילים כאלו שאני לא ממש אומר לאובים שלי אפילו.... 

אז מסתבר שאיכשהו אימא שלי כל כך נקנית ע"י ילדים שהיא די חזרה לתקשר איתם, עד כדי כך שזה התחיל להפריע לי, היא חופרת עליהם היא מספרת לי דברים לגביהם ואז אני מגלה שהילדים מבקרים אצלינו בבית... זה כבר עיצבן אותי ברמה לא נורמאלית! אז אמרתי לה שתחליט אני או הם! ואז יום אחד חשבתי כבר לגמור עם זה לפוצץ הכל ולא לחזור אותו יום הביתה כי זה הגיע למגעיל מדי בשבילי... די מהר דווקא התעלינו על עצמינו אני ואימא שלי וזה נגמר בזה שהיא תנתק איתם את הקשר והלכנו לסושי אותו ערב...

אבל האמת... מאז אותו מקרה ממש רציתי לנקום בוא איכשהו, לפגוע איכשהו... משהו... ו...

טיפונת social engineering, tor ועוד כמה... לא מספר מה עשיתי אבל הוא קיבל מכה קטנה מתחת לחגורה מה שנקרא ואיש לא יודע מי או מה...

על כל פנים אני לא חושב שאימא שלי תפסיק בכזו קלות לדבר איתם ככה שאצטרך קצת לעזור לה ולהעלים לה אותם מכל פייסבוק וואטסאף או כל דבר כזה בעצמי... ניתן לזה עוד יום יומיים... אני עוקב... 

על כל פנים, ישבנו שבוע שעבר בבית קפה שוב אני אימא הדודה והבת דודדה, בת דודה שלי בעניין הזה טענה שצריך לדעת לסלוח לאנשים, אני מסכים, צריך, אבל לא לאנשים שכבר כמה פעמים ביקשו סליחה רק בשביל אחר כך לפגוע עוד יותר, זה לא שווה את זה... דודה שלי דווקא הסכימה איתי פה...

ולדבר אחרון...

לאחרונה מצאתי משהו שקצת עוזר לי לעלות את הגראפים בערוץ היוטיוב, לא כזה הולך לי עם סרטונים האמת אבל סטטיסטיקות כן... נראה איך יימשך...

פינת הצחוק

סוף.

וואו, סורי שנעלמתי ככה... הרבה עבוד מעט זמן ועוד...

אבל כמה טוב שיש דברים כמו גוגל קיפ שאפשר יהיה לזכור את כל מה שאני רוצה לכתוב עליו. האמת אני רק זוכר שקרו דברים ולא זוכר כמה ומה, רק עכשיו אציץ ואכתוב אבל לא יודע לכמה פוסטים זה יתפרס אם בכלל.

אז אני לא זוכר אם רשמתי על כך בעבר או לא, אבל אימא שלי כבר הרבה זמן בתהליכים לקראת ניתוח קיצור כיבה.

עכשיו, לכל אחד היו מחשבות שונות בעניין, אישית אני הייתי נגד אבל, לא התערבתי יותר מדי. יום הניתוח הגיע בכל אופן...

אמרו לאימא שלי להגיע בצהריים ואני החלטתי ליסוע מהעבודה לשם בצהריים.

המנתח הראשי הוא רופא בכיר שכבר לא ממש עושה ניתוחים כאלו אבל בת דודה שלי עובדת בבית חולים הזה ודי דאגה לזה ושהכל ילך כמו שצריך.

כשהגעתי לבית חולים, בעודי מנסה להבין בהודעות עם אימא איפה היא שם לפתע שמעתי שקוראים לי מאחור, כמובן זיהיתי את הקול, פוקס לחלוטין בת דודה שלי קלטה אותי בדיוק גם רצתה ללכת לאימא שלי.

אימא שלי חיכתה בחדרון המתנה בחוץ כי כלל לא היו עוד מיטות פנויות.

לאחר בדיקות דם וקבלת מיטה והכל, ההמתנה המשיכה לבסוף לקחו את אימא שלי לניתוח וגם שם היה המתנה לא קצרה, הכניסו אותי בשלב מסוים לכמה דקות בודדות לאימא שלי למקום שממתינים כבר לפני ניתוח ולאחר מכן שלחו אותי חזרה לחדר המתנה, שם זה רק אתה, הטלויזיה שמעדכנת ומלא אנשים אחרים שגם ממתינים... רוב הזמן השתדלתי לעמוד מחוץ לחדרון אבל במסדדרון המוזר הזה יש לא מעט תנועת רכבים.

בת דודה שלי שרצתה להיות נוכחת במהלך הניתוח (לאחר שקיבלה אישור גם מאימא וגם מהמנתח) לא הספיקה בזמן.

למרות שכל הזמן אימא שלי רצתה שאלך לאכול, עד אותו שלב (כ5 וחצי בערב) לא אכלתי כלום, ואז החלטתי לעשות הליכה מהירה לזלול משהו קטנטן. זללתי ומהר חזרתי, מאיפה לי לדעת כמה זמן באמת כל זה לוקח הרי? בכל אופן לאחר כמה זמן בת דודה שלי באה, אמרתי לה שתלך הביתה אבל היא התעקשה לחכות לפחות שהרופאים יסיימו ויודיעו מה המצב.

לאחר כמה זמן המסך עידכן ונעמדנו כמו ילדים טובים ליד דלתות חדרי הניתוחים, בת דודה שלי טכנית יכולה להעביר כרטיס ולהכנס אבל זה לא התחום שלה... 

כל עוד אנחנו מחכים בזווית העין קלטתי דמות שבאה מאחור ונגעת קלות בכתף של בת דודה שלי, היא הסתובבה והופתעה אני לא הכרתי אבל היה זה המנתח הראשי, לא ברור איך הוא הספיק לצוץ מאחור ואפילו כבר ללא בגדי ניתוחים וכו. בכל אופן, לא הוא זה שאמור למסור פרטים אבל הוא אמר לנו הכל, הכל עבר טוב והסביר קצת על ההמשך...

אנחנו עומדים מדברים בינינו ואז באה בחורה בגובה שלי עם תלבושת מנתחים והיא זו שהייתה אמורה להודיע הכל, קצת לא הבינה את הבעת הפנית שלנו עד שלא אמרנו לה שהמנתח הראשי כבר דיבר איתנו :)

עוד לא ידעתי את שמה... לא לא, לא כי היא נראית טוב או משהו אלא שבהתחלה צחקתי על שם המשפחה שלה אבל מסתבר שלא ידעתי כמה אני קרוב...

היה לה שם משפחה של דמות מפורסמת היסטורית לישראל, אז צחקתי שהיא זה הוא... אבל האמת שלא טעיתי הרבה, מסתבר שהיא הנכדה שלו! שזה היה הזוי אבל מגניב...

כל זה היה יום שלישי, והשעה הייתה נראה לי לקראת 8, בת דודה שלי הסכימה ללכת הביתה אז ליוויתי אותה החוצה כי הרופאה אמרה שהתאוששות זה מינימום שעה ויכול להיות הרבה יותר, הייתי צריך את הרענון הזה במיוחד שבדרך גיליתי כפיטריה יותר טובה וגם מכונות שמוכרות שתיה וסנדוויצ'ים בזול למקרה שאצטרך...

בשלב מסוים קראו לי להכנס לחדר ההתאוששות, אימא שלי הייתה חצי ערה, דבר ראשון שהיא הייתה חייבת לשאול זה אם אכלתי משהו... כל הצוות מסביב ערבים היו... לאחר כמה דקות ביקשו שאצא משם. לאחר עוד כמה זמן לקחו אותה למחלקה שעליה דיבר המנתח הראשי. שם העבירו את אימא שלי בעדינות למיטה של החדר טיפלו בה ולאחר לא מעט זמן נכנסתי אליה, היא הייתה עייפה אבל כבר בסדר יחסית, הבאתי לשם בעצמי את כל הציוד שלה מהמחלקה הקודמת ולאחר מכן הלכתי הביתה.

למחרת ברביעי אחרי העבודה נסעתי אליה, היה לה המון פירות שאסור לה לאכול מהחברות לעבודה שכל היום באו לבקר אותה, היא הרגישה בסדר אבל קצת התעייפה מכל האורחים. לקחתי את הפירות והכל הביתה ועם כמה שרציתי שיבוא חמישי, עוד לא ידעתי כמה אצטער על החשק הזה...

חמישי קצת לפני הצהריים אימא שלי רשמה בהודעה שאבא שלי בדרך לבית חולים, לא הבנתי מה קרה כבר, מסתבר שהיה לו דלקת בשטן ושלחו אותו למיון, אימא בבית חולים אחד, הוא באחר... אימא ביקשה שאחרי עבודה אלך אליו כי היא בסדר... כולי לא יודע מה לעשות משתגע כל כשעה מתקשר לשניהם לבדוק מה המצב, כולי גמור עייף... בשלב מסוים אימא שלי מספרת שהעבירו אותו למחלקה עם שם ממש מפחיד שבכלל כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...

לאחר כמה זמן בת דודה שלי הסבירה שהמחלקה בסדר זה סתם שם מפחיד כי המחלקה בעיקרון מיועדת לדברים אחרים אבל כשרגוע זה מחלקה טובה להחלמות...

את אבא שלי בנתיים העיפו הביתה עם אנטיביוטיקה ואמרו שאם המצב לא משתפר אז לחזור, גבילי מאוד...

כשיצאתי מהעבודה חשבתי בהתחלה עקב מזג אוויר לעלות על אוטובוס שעוצר ממש מתחת לבניין של העבודה ולא לעבור באזור שאני תמיד עולה... אבל ראיתי שהטפטוף קל מאוד והחלטתי כן ללכת...

בדרך חילקו חינם חטיף חדש של חברת אנרג'י, מהחטיפים הבריאים האלו הדלי סוכר וקלוריות, לקחתי אחד ובהמתנה לאוטובוס הסתכלתי וראיתי שזה שוקולד עם פצפוצי אורז, זה היה בערך הדבר המשמח היחיד בכל היום הזה והחלטתי לנסות... זה נגמר בזה שבשישי חיפשתי את החטיף הזה בשתי חנויות! חח

בכל אופן המצב של אבא לא השתפר יותר מדי אבל היה סביר, אבא שלי החליט לחכות לבוקר שישי ואז להחליט...

עד שישי בבוקר אבא שלי הרגיש כבר הרבה יותר טוב ונסעתי לאימא שלי, שם פגשתי את דוד שלי כבר שאחרי זה הסיע אותו הביתה לצערי...

למה לצערי? כי מאוד בניתי על הנסיעה הביתה במזג אוויר גשום קצת כשאני לא ממהר לשום דבר וכבר רגוע יותר פשוט לשים אוזניות ולשקוע... 

הבעיה שכשיצאנו איתו מהבית חולים... הוא הרי עם נכות והולך לאט, אז הייתי בטוח חנה ליד הכניסה אז העובדה שהחל לרדת גשם לא צריכה להפחיד...

לא, הוא חנה כ2,3 רחובות מהבית חולים!!!!!!! ואז הצורה שבה הוא נסע...

כל זה גרם לי לתהות כמה מערכת של רכבים אוטונומיים בלבד הייתה מייעלת את כל זה, כמה שרכב פרטי זה בעיה בכל מיני צורות וכמה שלא בא לי דבר כזה...

שבת אחרי הצהריים כבר גם אימא שלי הייתה בבית... אני חייב להודות שהדבר הזה הביא לי הקלה מטורפת ונורא שמחתי...

אימא שלי בכללי מרגישה יותר טוב מאז הניתוח למרות שעדיין אסור לה לאכול כמעט כלום.

שנמשיך בפוסט נפרד? טכנית זה היה הדבר הארוך והמסובך, השאר יהיה כמה דברים אבל קצרים יותר...

פינת הצחוק...

סוף.