לבסיס עד יום שישי

עוד מאט אני יוצא לכיוון הבסיס…
טוב הקטע שאני בבעיית אוטובוסים… מצד אחד אני יוצא על האוטובוס הראשון כדי להספיק לאוטובוס שמגיע לבסיס בערך ב 9… מצד שני אני רוב הסיכויים אאחר ואגיע על האוטובוס שמגיע בחצות! סעמק זה כזה דפוק!
מחר ב 7 מתחיל את התורנות וחוזר לאפטר אפשר להגיד ביום שישי…

היום אימא שלי המשיכה להוסיף לי מהשיחה של אתמול רק הכאיבה עוד ועוד…

מנסה לחשוב איך אני ממשיך מכאן מה אני אגיד גם לקפסית ב7 לאפריל…



כמה נחמד היה יכול להיות למרות כל העולם הזה להכיר מישהי קצת כמוני… את האחת… אבל המציאות שונה… המציאות זו הבדידות שלי המלווה בכל הכאב הזה…

גם לכתוב אין לי מה… סתם מרגיש את החרא הרגיל… פשוט יותר חזק…

אה אממ למי שמעניין הניסוי של מאיץ החלקקים בסרן מגיע לשיאים חדשים ברגעים אלה… (איפה החור השחור שיבלע את כדור הארץ שהבטיחו????)


עוד 507 ימים….

סוף.

גם ההורים בוגדים בך

כשמרגישים מה שאני מרגיש עכשיו, לא יודעים איך להתחיל לפרוק מהלב. הן אם זה בלוג או יומן או חבר או כל דרך אחרת. ישנם דברים שלא קל לעכל.

להגיד הפעם שאני מתחיל לפי הסדר זה כבר לא יהיה כנראה נכון. להתחיל בברכת חג שמח, זה יהיה מזויף מדי.

הרי אני כבר מזייף את המסכה של הפרצוף הרציני הרגיל שלי, מנסה לשים אותה מעל האמת, הדיכאון הכואב הזה שרק גובר וגובר ואין לו cure.

דווקא היום התחיל הייתי אומר אפילו טוב, כשברלין מאיר אותי משינה בכל הכוח וזה כי אמרתי לו שאני לא מצליח לקום בבקרים בבית. התקשר מלא פעמים לפלאפון ולבסוף גם לטלפון של הבית שבכלל אימא שלי ענתה.
זה התחיל עוד אתמול בתכנון שכלל לא חשבתי שיצא לפועל שאני אבוא אליו בצהריים, אחרי הכל, בצהריים ב”משפחה” שלנו זה ערב פסח אצל סבתא שכולל אותי אימא וסבתא וארוחה קצרה מסכנה, ככה זה כל חג. ורגע, צריך גם להסתפר.

אז הפעם הסתפרתי אצל הלסבית. הספר שליד הבית שאליו אני הולך קבוע כבר טס זמנית לארצות הברית. העוזרת שלו שהיא לסבית לקחה על עצמה את המספרה בנתיים. ולדעתי דווקא סיפרה אותי לא רע…
בחיי איזה שכונה… בצד אחד של הכביש לסבית, צד שני ההומו שנראה לי כל הארץ מכירה אותו.

כשתכננתי איך אני נוסע לברלין שגר בדיוק בגבול בעיר הסמוכה הבנתי שאני יכול לקחת קו שמביא אותי קרוב לגבול ומשם אני עובר את הגשר מעל הכביש ואני אצלו. ואז שמתי לב שהתחנה שבה אני יורד זה מתחת לבית של מפתח סול, טוב למה שזה ישנה לי?

המצב רוח שלי גם ככה רחוק מלהיות טוב. מודה, שמח מאוד שאני יוצא מהבית לפחות נפגש עם חבר כלשהו.

ישבנו דיברנו בהתחלה על הפלאפון שלי. הוא החליט שהוא רוצה לקנות או כמו שלי או אייפון. כל עוד אנחנו מדברים על טלפונים הוא התחיל לפתוח אתרים שהוא מצא עוד לפני שדיברו בארץ על הנקסוס, כבר הספיק להתאהב בו אחרי כמה דקות משחק בשלי.

מראש ידעתי שהוא רוצה לדבר איתי על הבלוג שלי, על הרגיל כמובן, כנראה שוב רעיון לפתוח אתר.
כל עוד הוא קורא את הדברים באתרים שמצא הוא ברגע מסוים מזכיר שרצה לדבר איתי על הבלוג שלי… בערך באותו רגע הוא פותח אתר אחר מהאתרים על הפלאפון!!! הלב שלי קפא טוטאלית! ראיתי מול עיני את הבלוג הזה שלי! (בתפוז) חשבתי אני גמור! אבל הוא קרא רק פוסט קצר כלשהו לגבי הנקסוס והמשיך לאתר הבא בלי בכלל לשים לב!

כשהוא אמר שרצה לדבר לגבי הבלוג שלי הוא התכוון לסוג של עסק שהוא ועוד כמה חברה מהביצפר רוצים להריץ… האמת אני יודע שאין מצב שזה ילך במיוחד כשכולנו בצבא. אבל יאללה… אחר כך התברר שהנושא כנראה יהיה בנושאי בריאות כושר וכאלה… ואז הוא דאג לקשור אלי עוד נושא! הקטע של להשתנות! הייתה לנו שיחה משונה שבה סיימנו בערך את המפגש כי שנינו היינו צריכים ללכת, אני לסבתא והוא לנקות קצת לפני החג. אז יצאתי משם עם הרגשה מגעילה כזו, רגילה כבר בשבילי. כלומר… אני כל החיים שלי ניסיתי לשמור על כל מיני ערכים שכולם פשוט זרקו אותם. חלק יסימו בגלל זה בקבר בגיל 30 כנראה, חלק משהו אחר אבל מה לעשות עישון, זנות, וסמים זה לא מה שאמור להעניק חיים טובים. ראיתי רק איך כל זה טעות. איך דווקא שלושת אלה בונים לך חברים אהבות כסף עתיד חברה הנאה וכל טוב!

אחרי הארוחה אצל סבתא… שהגעתי לשם הרבה לפני אימא שלי מה שהיה אמור להיות הפוך. מסתבר שברלין זה כ 10 דקוץ הליכה ממנו לסבתא שלי (אוקיי במהירות ההליכה שלי!)
אז אחרי הארוחה הלכנו ברגל הביתה עם אימא….

אני לא רוצה לפרט אבל היא דיברה איתי… יותר נכון היא דיברה ואני רק הקשבתי… על משהו ש… אוקיי בגיל הרבה יותר מוקדם הייתי אומר אבא! צריך לדבר עם בנו ובנימה אחרת לגמרי… אבא שלי כמובן כרגיל לא קשור! ואימא שלי… בעצם אמרה לי… בוא אני אעזור לך, אעזור לך לקחת את כל העקרונות, את כל מה שבנית מעצמך, לזרוק את כל זה לפח! להרוג אותך! ולנסות להתחיל מחדש כמו כולם מה שכלל אני לא בטוחה שתצליח…

אז תגידו לי איך אני אמור להרגיש אחרי שיחה כזו? מתי אני כבר חוזר לבסיס? שתתחיל מלחמה שאני לא אראה איזה חודש את הבית וההורים! שאני אתקע במקום (טייסת) שאני הכי לא סובל על האדמות?

כשחברים שלך תוקעים לך סכינים בגב ורוצים שתשתנה שתהרוג את עצמך במובן מסוים זה בגידה מסוג אחד…. אבל כשזו אימא שלך…. זה כבר דבר אחר לגמרי….

עוד 508 ימים…. לא שזה עוד משנה אחרי היום.

סוף. שיבוא כבר עלינו על כולנו!

כמעט מכות

בכללי הכל אותו החרא… מצד אחד לא שם לב על כלום… מצד שני הכאבים האלה של הבדידות, חוסר שליטה בנושא הצבא וכל זה…

אז בכל מקרה… מה היה השבוע ננסה להזכר…
יום ראשון על הבוקר בדרך פגשתי לא מאט אנשים מהטייסת… בינהם אחד שחזר בדיוק מקורס נתיב… הינה עוד אחד שאני מקנא בו! חחח
בקיצור השבוע התחיל די רגיל ניסיתי להיות הכי כמו כולם ושמח שאפשר…
בשלב מסוים פתאום המפקד שלי אמר שהקצין שלח לו מייל שיש לי איתו שיחה ב 7.4, הייתי המום מה הוא בכלל רוצה ולאחר כמה ימים ראיתי אותו והסתבר שהקצין האידיוט שחכ לרשום שהקוונה היא שיש לי שיחה עם הקפסית כמו שהיא הבטיחה…

באחד הימים באו לעבוד על איזה משהו אנשים שהם מחוץ לטייסת… כלומר מקצוע אחר… אז פתאום באה אחת חמודה שהיא הייתה באה רוב הפעמים… הייתי בטוח שהיא השתחררה יוצא שהיא הייתה גם בנתיב רק במחלקה אחרת! חח… ואז חשבתי לי… היא חמודה ונראת נחמדה כזו… משום מה אבל איש לא ראיתי שניסה להתחיל איתה… לא יודע… לרגע מסוים חשבתי שוב נדלקתי עכשיו כבר לא יודע… סתם חמודה… נדבר איתה אולי פה ושם נראה מה יקרה (בטח כרגיל כלום אבל שיהיה)

אני כזה עייף המחשבות האלו על סופניות, ניסיונות להתכנן מחברים שיקראו לי לצאת איתם, אתרי הכרויות חסרי טעם, עייף כבר מכל העולם הזה! ואין לי מה לעשות עם זה! גם כשאני כן רוצה לצאת אפילו עם שותים מעשנים וכל אלה אפילו לפאבים ומה שיהיה… אז גם לא רוצים אותי איתם… אז אני רק שוב חושב מי הם בכלל החברים שלי? האם יש לי בכלל חברים? והאמת היא שנראה לי שפשוט אין… כנראה שאני נשאר למרות הכל איזה סוג של צעצוע של ההורים שלא מתפקד כמעט בכלל ובו זמנית לבנתיים כלב של הצבא…

באחד הימים נתקענו עם הפקיד כלים המטומטם שלנו אני ועוד אחד שהוא גם בחדר שלי בחדר כלים כשנעלו אותנו בפנים בטעות… לא שאין מי שיפתח אבל אנחנו כל כך לא סובלים את האידיוט הזה כלומר אין גרוע ממנו פשוט! מדבר שטויות יורד על כולם ומה לא… אז השתעשנו שהינה שנינו תקועים איתו שזה הזמן לטפל בו, כמובן בצחוק… ואז הוא בכלל הגזים עם הדיבורים שלו… אני לא יודע כנראה ברקע בפנים הרגשתי לחץ אדיר ודיכאון נוראי כתוצאה מהצבא והבדידות שפשוט בפעם השלישית בחיים שלי! איבדתי שליטה! צעקתי לא “שתוק כבר” כמו מטורף ופשוט חנקתי אותו עם היד כשהוא ישב על כיסא כאילו הוא על חוף ים! עכשיו הדבר המכוער הדפוק הזה גבוהה ממני כמעט פי 2 חחח… הוא כזה קם עלק חושב יכול לאיים עלי… אחר כך פשוט יצאנו משם… אחרי זה חשבתי לי… בחיי זה פשוט היה כיף חבל לא הרגתי אותו שם באמת! בחדר כלים יש באמת הרבה כלים משעשעים למטרות כאלה חח…  לא שבאמת הייתי הורג אותו או משהו אבל חח… הרי במקסימום זה היה מתפתח למכות ואז מה? אני בורח הביתה ואז יושב בכלא אחרי דבר כזה בטוח לא חוזר לטייסת חח והוא? לומד אולי קצת לקח וגם משמש כשק איגרוף! ואני בהחלט רואה שאני צריך אחד כזה אבל חי!

ביום רביעי היה לנו תדריך לתורנות שאני ועוד רבים אחרים עושים… דווקא לא כזה נורא… כלומר זה הרבה שעות אבל בכלל זה היה אמור להיות מה31 עד ה 7… ולמזלי יוצא שזה יום ה 31,1  2(חצי יום כי זה שישי) ואז 4 חצי יום גם… מה שאומר שאני שישי ברגע שמסיים יוצא הביתה וחוזר מוצאי שבת… יום ראשון מסיים ושוב חוזר הביתה ואז חוזר לבסיס שלישי בבוקר עם כולם כבר…

אחרי התורנות ישבתי עם המפקד להסביר מה מתי וכל זה… ואז זרקתי לו מילה שלדעתי הפקיד כלים כבר מיצה את המקום… להפתעתי הוא אמר: “גם לדעתי, תן לי שבוע שבועיים אחרי פסח הוא כבר לא יהיה פה, זה כבר בטיפול” זה ממש שימח אותי!

חמישי היה לנו כל הטייסת “הרמת כוסית” סתם התאספות מעפנה כוסות קטנות בכל אחת שתי טיפות של תירוש מעפן וחוץ מזה כמה בקבוקי שתיה טובים כמו קולה וכאלה ועוגות!!! החלטתי הפעם לא איכפת לי מאף אחד! נעמדתי ישר ליד העוגות ורציתי לראות כמה אם בכלל חתיכות אני אספיק לקחת! חחח… להפתעתי הצלחתי לקחת 3 חתיכות! חחח

משם בבית כרגיל הכל חרא… הכאבים האלה והכל ממשיכים… מה בכלל אגיד לקפסית הפעם? מה בכלל עלי לעשות? ללכת לזונה? להתאבד? או מה? אני כזה עייף!

אבל דבר אחד לא רע (מעבר לכמה שירים נחמדים שמצאתי) הנקסוס!
הגעתי למצב הלדעתי אולטימטיבי… תמיכה לא רעה בעברית (יחסית למה שיש עד עכשיו) המספםרים נראים רגיל ולא הפוכים, מסך הבית מראה 7 מסכים במקום 5!, סמל הסוללה מראה גם אחוזים ללא תוכנה נוספת, מלבד כפתור תפריט התוכנות יש 4 כפתורים שאני קובע שנשארים איתי לא משנה באיזה ממסכי הבית אני נמצא, חיסכון סוללה, פנס עם יכולת מוגברת (חזק יותר מנוקיה בעל 2 לדים!), כפתור הגלגלת מהבהב בכל צבע שרק בא לי על כל דבר שבא לי! ועוד…

בחיי זה כזה כואב הבדידות הזו… כמו אבן בגרון שבעצם תקועה בכל הגוף כאילו…

היה עוד קטע השבוע בשלב מסוים… אני מרגיש חולשה ועייפות לאחרונה… ממש פיזית!
יום אחד אני יושב לי בדתק…  פתאום בום! אני קולט שבעצם נירדמתי לכמה זמן והראש שלי נפל לקיר וקיבלתי מכה קלה… וככה שמתי לב אני כל הזמן כמעט וכמעט בכל מקום… ולמרות זאת אני לא ישן טוב… אוף! אני בטוח שאם הייתה לי עכשיו מישהי זה היה מקל… עצם העובדה באמת שבסופש אתה יודע שאתה עם מישהי מבלה… לא משנה אם זה סתם בחיבוק או בבית קפה או סתם לטייל או לא משנה מה… זה כבר נראה לי היה מקל לחלוטין על ה 511 ימים שנשארו לי…

כרגע יש לי בעצם בנקסוס שלוש טיימרים שסופרים ימים… אחד עד היום הולדת שלי (פשוט היה מקום במסך), אחד זה משהו שלא אספר אפילו כאן והשלישי אתם כבר יודעים….


עוד 511 ימים….

סוף.

בית, בסיס, בית

בית! בית! בית! בית!
חח…
יצאתי מהרופא התעסוקתי והתקשרתי ישר לראש צוות… אמר לי לחזור לבסיס מה שהיה די ברור… אז לקחתי משם קו לתחנה המרכזית בתל אביב… בדרך שקעתי כרגיל לכל מיני מחשבות… אני מניח שאין טעם לפרט שהרופא שם לא הביא לי כלום… אבל היה נחמד לראות בסיס אחר דווקא חמוד שם וגם זה שהיה אחרי בתור היה איתי בטירונות חחח…
ואז עברה לי מחשבה כזו… חבל, אם הוא היה משחרר אותי הביתה זו הייתה יכולה להיות הזדמנות טובה לקפוץ לחנות טלפונים פרטית לבדוק אם הם כבר קיבלו מגני מסך ונרתיקים לדגם שלי…

באותו רגע! הראש צוות מתקשר שואל אם עליתי לרכבת או אוטובוס לכיוון הבסיס אז אמרתי שעוד לא ואז הוא אמר לי ללכת הביתה!
באותו רגע נהיה לי חיוך מאוזן עד אוזן! חח… רגע אחרי זה האוטובוס נכנס לתחנה ישר לקומה איפה שהמודיעין, ישר איך שהגעתי הפנה התור וישר אמרו לי את הקו שאני צריך… איך שבאתי האוטובוס פתח לפני את הדלתות, כמה דקות אחרי זה הוא שוב פתח את הדלתות הפעם ממש מול החנות שרציתי!
אכן היה להם מגן מסך וגם נרתיק אבל נרתיק מעפן… שאלתי כמה עולה המגן מסך ואז אחד אחר שם שהיה לי איתו סיפור… עושה לו: תן לו את המגן מסך מתן. אז יצאתי משם עם מגן מסך חינם! ההמשך היום היה די משעמם… מחר אבל אני שוב נוסע לנתבג עם אימא שלי לפגוש את דודה שלי מאמריקה…

בקיצור אני רק מתעסק בפלאפון… אבל זה החלק הטוב בחיי היום יום… כי השאר זהנ הבדידות, חוסר הזוגיות והצבא!


עוד 518 ימים….

סוף.

מחר רופא תעסוקתי

שוב חוסר ההספק הזה והכל…
בכל מקרה אני מניח שהאפטרים שלי התשפתרו… כלומר כבר 2 אפטרים הראש צוות החדש פשוט משחרר אותי עם הנגלה של האוכל מה שאומר שלרוב ב 4 בערך אני כבר בבית!

בכל מקרה כרגע אני באפטר כי מחר יש לי את התור לרופא התעסוקתי… עדיין לא סגור איפה בדיוק ליד תל השומר נמצא המקום הזה אבל נגלה מחר… זה גם לא כזה מעניין אותי כל הקטע… כלומר אני לא בונה על זה ולא כלום… הקטע הוא אני לא יודע מה אחרי… כלומר כל הטייסת יוצאת שישי בגלל שיש “עבודה” אז אני לא יודע אם יחזירו אותי לבסיס או יתנו לי להינות מסוג של רבוש ואז יום שישי אסע לפגוש את דודה שלי מאמריקה!

ואם כבר מדברים על אמריקה… אנג’ל די בבעיות… מספרת שהיא לא מסתדרת לאחרונה עם ההורים חושבת לעזוב את הבית וכל מיני… אני מקווה שהיא תהיה בסדר וחושב איך לעזור לה…

טוב אממ על מה שהיה ביום שבת האחרון אני לא כל כך רוצה לדבר… בן הביא אותי בקצרה למסקנה שאיש מהחברים לא קורא לי לצאת איתו כי הם פשוט לא רוצים אותי… אז אני שוב בקטע של מחשבות מי הם באמת החברים שלי?

טוב נו… שוב לא הספקתי כלום!


עוד 519 ימים….

סוף.

סוף הסול

טוב נו… אחרי כל זה בן התקשר… כמעט 3 לפנות בוקר אבל זה השעות לרוב שאנחנו מדברים… סיפר מי מה היה… שאל פתאום אם אני הוספתי את מפתח סול בפייסבוק… ואני הרי לא מצאתי… אז כאן הוא תקע לי שהוא מצא אבל לא בדיוק זוכר איפה… לאט לאט הצלחתי לעלות על זה… אבל הייתי מבואס כי ידעתי ששוב אני מתחיל לחשוב עליה… אבל! חח בפייסבוק ראיתי טוב מאוד במי מדובר… גם מי זה חבר שלה מה הטיפוסים שהיא מסתובבת איתם וזהו ככה נגמר לו הסיפור…
אז אני מניח שאין לי מה לחפש איתה… הקטע שהבדידות אותה בדידות ואני לא יכול יותר להלחם…נכנעתי להכל יתכן שגם למפתח סול… וכעת אינני יודע איך להמשיך… אין לי כלום!


סוף.

ברז ברגע האחרון

ההרגשה כזו מגעילה שגם לכתוב לא מתחשק לי… כל כך רציתי כבר לצאת… שיהיה משהו… אבל לא!

קיצר התכנון היה שיוצאים עם בן וחבצלת… נפגשים במקום נחמד קרוב מאוד אלי דווקא… הבעיה שבגלל שלבן יש לפני זה ארוע קבענו להפגש ב 11 בלילה… והאמת המקום לדעתי בלילה לא כזה נחמד…
בכל אפן התכנונים השתנו מרגע לרגע אבל הדפוקה הזו מחליטה קצת אחרי השעה 10 שיש לה למחר תוכניות ושהיא עייפה!!! סעמק איתה… מחליטה היא לא באה! זה פשוט גמר אותי כמובן שבאותו רגע הכל התפרק! כבר התחלתי אפילו להתלבש והכל… לא יאמן! ההרגשה כזו מגעילה ואחרי יום שכנראה אני הולך לקבל תלונה בבסיס ואחרי שנאלצתי ליסוע ברכבת כי היה חפץ חשוד! סעמק מה נסגר?? הגורל רוצה לתקוע אותי פשוט וזהו… ואני מודה הוא הצליח אני כן מת לצאת עם אנשים אני מת כבר להכיר מישהי באמת (את מפתח סול לבנתיים נראה לי הוצאתי מהראש אבל אהיה בטוח רק כשאראה אותה שוב) אבל הגורל כנראה החליט שאני פאקינג טכנאי בטייסת מפגרת לפחות לעוד 527 ימים…  ושאני לא יוצא אלא כל החיים שלי תקוע מול המחשב… אין לי את הכח יותר להלחם… גם להשתכר לא נותנים לי וגם מונעים ממני ללכת לזונה בקיצור אני שוב על אותה נקודה תקוע ללא שום דרך להמשיך… רק לחכות… למה לחכות? למוות שיבוא? מה נסגר???????????????? למה אני פשוט לא יכול לחיות קצת! שוב הכל מסובב שוב אני מרגיש את הכאב הפנימי הזה? שוב דמעות בעיניים? שוב חוסר יכולת לעשות משהו?

הרי בטאכלס… אין לי חברים… זה רק אני והבלוג הזה… וזה אומר אני לבד!
לא זכור לי כבר כמה שנים טובות כאב ברמה כזו… והוא רק מתחזק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

סעמק עם החבצלת הזו! Pussy Blocker מעכשיו שמה!


עוד 527 ימים….

סוף.

כאב פנימי, לא ראיתי אותה שבוע

חשק לעדכן אין לי בטאכלס... אבל עדיין זה חשוב לי...
יום ראשון ההוא יצאתי מוקדם מדי אבל בבארשבע היא השיגה אותי... מלא מידע נשפך בשיחה ההיא... גם הרגשתי את הרגשה א' מה שידידנו הסביר באחת מתגובותיו...

חבר יש לה והוא עריק... לסרטים היא הולכת לרוב לבד וחבר שלה יהרוג אותה עם תלך עם מישהו... הילדה עברה דברים בחייה וגם מצאנו שפה משותפת נראה לי... מאז לצערי לא ראיתי אותה.. גם לא במסיבת פוורים של הבסיס. ועכשיו היא בטח בבית עם חבר שלה ואתם מבינים כמה זה אוכל אותי... טוב שלפחות מישהו הקשיב למעלה לבקשה שלי שמשהו יסיט קצת את המחשבות שלי עליה... ואכן היו לי כמה חלומות... בינהם האחת הופיעה... זה אכן מקל... התסכול עוד גדול אבל מצד אחד יש לי איתה סיכוי מצד שני אין ומהאחר אני לא יודע אם היא מתאימה לי כלל... בכל מקרה דברים שלאחרונה למדתי ביחסי בנות ומבן... בהחלט שינו קצת דברים...

ועדיין מרוב כל הגואל והכאב הפנימי איזה סוג של מפלצת מתעוררת בי בפנים...

כנראה חמישי הבא אני הולך להשתכר עם בן והיחיד שיוכל למנוע את זה זה הוא עצמו... או מישהי... אבל גם זה עדיף מאשר ללכת למישהי בתשלום... אני כזה עייף כבר... נכנס כנראה לדברים שלא צריך... אבל כמה עוד אפשר להמשיך ככה?

עוד 533 ימים....

סוף.