וואו! מאז הפעם האחרונה שכתבתי עבר שבוע וזה היה שבוע עמוס בדברים…
אז קודם כל, לטוב ולרע! תמו להם 9 שנים בהן הייתי על מדים! ועכשיו לאחר כל הרבה זמן אני שוב אזרח!
הגעתי לבסיס כולי רענן ומבין שהסוף כבר קרב ובא. באמת שנהניתי! כל ערב ראינו סרט בחדר וראינו סרטים טובים! לא ממש עבדתי הרבה והרוב היה מיוזמה שלי. לכנס משתחררים בסוף לא הגעתי. והקלירנס התחלתי בשלישי. כשהגעתי גיליתי שהראש צוות שלי עובר שוב לדת"ק הכוננות אבל כנראה שבוע אחרי. בסוף ממנו הבנתי שהוא עובר לשם בעצם כשאני הולך בדיוק! אז יום שלישי פשוט נסעתי איתו לדת"ק כוננות שלידו השלישות שלנו כדי לקחת את הקלירנס שלי מהבסיס! לפני שנסענו דיברנו במשרד והתחלנו לדבר על היום הראשון שהגעתי איך הוא ועוד ראש צוות שהיה אז מעליו וחבר טוב שלו קיבלו אותי וסתם שאלתי אם הוא מדבר איתו ומה שלומו. כשהגענו הלכתי לדת"ק גם להגיד לכולם שלום ואז מי הגיע??? הראש צוות השני שקיבל אותי בהתחלה! ממש תזמון נהדר! הבן אדם כבר איזה שנה בלימודים לא בבסיס ודווקא ברגע הזה הוא בא במקרה לבקר ולסגור ממש מעגל. גם יום לפני המטוס האחרון שחתמתי היה המטוס הראשון שחתמתי! התוכנית של המפקד שלי הייתה שאני נשאר שלישי בבסיס ויום רביעי היה יום ספורט אז אני איתם ואז הולך וחמישי נוסע לבקום. אבל הכל השתנה קצת. כשלקחתי את הקלירנס מהשלישות בגלל קומבינות ישר הוציאו לי צו לבקום. ואז חזרתי לדתק שלי ומשם לטייל עם הקלירנס… ואז הכל נתקע! הכל בגלל האפסנאות! מסתבר שצריך להחזיר את כל המדים והקיטבג והמעיל והכל בבסיס ולא בבקום כמו שכולם אמרו לי. אז נסעתי לי הביתה יום שלישי להביא הכל… ובגלל שלמחרת היה יום ספורט אז כל הזמן נתקעתי אבל בסוף יצאתי מאוחר יחסית מהבסיס בכל מקרה כדי להספיק קצת להצטלם עם האנשים במגורים לדבר עם אנשים ועוד. ואז נסעתי את נסיעתי האחרונה מהבסיס כבר על אזרחי ללא המדים (למרות שנשאר לי את כל הציוד כי היה לי מלא שהצטבר מכיתה ט' והיה לי זוג מלא שלם עם הכל בתיק אצלי!)
היום קמתי ונסעתי לבקום. ולמרות שהקו שהיה תמיד נוסע לשם נשאר הוא השתנה במסלול וזה נהיה סיוט גדול! לקח לי יותר זמן נסיעה מאשר בבקום עצמו.
בדרך ישבה מולי מישהי נורא חמודה… ניסיתי כל הזמן לקרוא הפוך מה היא לומדת חח.
בבקום לאט לאט מצאתי את המדור משתחררים והתחלתי חח… בעיקרון זה היה דפוק באפסנאות הייתי צריך להביא רק מספר שהביאו לי עוד מהבסיס ואז המשכתי לשאלון דפוק שעושים אלה שהמספר אישי שלהם נגמר ב… קיצור אני! חחח שאלון על מחלות מין וסמים וכאלה… מצאו את מיל לשאול! בעצם זו הייתה התחנה היחידה שבאמת עשיתי משהו. משם הגעתי לאיזו קצינת מיון ואיך שנכנסתי היא לקחה את החוגר ומסתבר שלא גוזרים אותו והוא סתם נזרק לאיזה תיבה שכל החוגרים שם חחח היא הקלידה את המספר אישי במחשב אמרה לי שאני עושה מילואים ביחידה שלי ואמרה לאן להמשיך… עד שהגעתי (וזה בערך חדר ליד) כבר החייל שם הביא אלי איזו סוג של תעודה, שאלון מעפן שכבר אמרו בבסיס שלא צריך, צו הצבה של מילואים ותעודת מילואים… אני שואל מה עכשיו? והוא עונה זהו אתה משוחרר!
חחחחחחחחחחחחח כל זה פחות מחצי שעה נראה לי…
אז אני אזרח… די שמח אבל… מבולבל… אחרי 9 שנים על מדים אני בלעדיהם בלי נסיעות חינם בלי מסגרת כלשהי ולא יודע ממש מה הלאה. אימא שלי התקשרה כשהייתי בדרך חזרה ואמרה אל תחשוב על כלום תבוא תנוח תיסע לחול ואז תתחיל… הבנתי שאם אחזור מזה ישר הביתה אני לא אצליח לא לחשוב… אז המשכתי עם הקו לתחנה הסופית שהיא ליד סוף הטיילת בעיר שלי. וכשהגעתי נזכרתי שבאזור יש תחנה שעושים בה רב קו. אז הלכתי לעשות ומשם הלכתי את כל הטיילת לראות מה השתנה והאמת לא מאט! יש גם איזו תחרות צילום של הטיילת שם אז אני מניח שאני אשלח גם צילומים שלי…
וזהו… עכשיו אני איכשהו מרגיש בסדר… אבל בטאכלס אני מתחיל להבין כמה כולם טעו… ואני מדבר על הפוסט הראשון לעתיד שזהו כבר לא שווה כלום! זה נגמר וכך הגורל שלי והחיים! יצאתי מהצבא בלי עתיד בלי חברה בלי חברים ובלי כלום.
אני מניח שאני אפרסם את הפוסט הראשון לעתיד ברגע שהחבר הקצין שקורא כאן יחזור לארץ…
בנתיים משום מה אני דובק במשפט אחד מתוך פרסומת! הפרסומת של קוקה קולה:
Do what feels good!
זהו אז… אממ אין יותר ספירה בסוף הפוסטים… בואו רק ניתן לכם שיר נחמד
סוף.
באמת רציתי לשאול אותך אם עכשיו ניתן לפרסם את הפוסט ראשון לעתיד... תמיד עניין אותי לקרוא.
השבמחקומה עם החלק השני של הסיפור על מלאך?
החלק השני? חח אני כותב אותו לאט... לאט מדי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא כזה הולך משום מה כל פעם סיבה אחרת...
השבמחקוהפוסט הראשון לעתיד... אני מניח שאיזה יום כשיהיה לי את החשק באמת אפרסם אותו...
קראתי איך השתחררת וליבי קפץ...
השבמחקסוף של 3 שנים... כמה חשוב וכמה פשוט... כאילו שכל העולם הפך וכאילו שכלום לא השתנה... אותו חדר אותה מיטה אותו אתה... רק מלא זמן שצריך למצוא שוב קופסא לשים בו אותו... למצוא סיבה לשים שעון מעורר ולהתפלל לעוד 5 דקות שינה.. ולחכות לחופש של סוף שבוע...
עם מוזר אנחנו... אנחנו שונאים מסגרות בהם אנחנו נמצאים ויחד עם זאת בלי מסגרת אנחנו מסרי משמעות... עבודה לימודים נישואים ילדים... כל זה מטיש אותנו,גורם לנו לרצות לשכוח, לברוח, להתעורר יום אחד בירח... ומצד שני אלו הדברים הכי יקרים לנו בעולם... אכן אני מתחיל להבין איך אנשים שהעבירו הרבה שנים בכלא תולים את עצמם כשיוצאים לחופש...
שמח בשבילך
חחח אני מקווה שאתה לא רומז שאני כמו מישהו שיצא מהכלא... האמת הפוסט הראשון לעתיד עלול להסביר למה כן יש לי סיה למות עכשיו אבל איכשהו אני פשוט סוג של... לא יודע זה כאילו משהו ממני נעלם... אולי האמונה והתקווה שנעלמו לקחו איתם גם את הדאגה לזה או משהו... לא יודע כלל...
השבמחק