הינה אני, בחפש"ש… או ש? בכל אופן חוזר לבסיס עוד שבועיים לסגור שבת אחרונה ושבוע אחרון!
משום מה ההרגשה הזו מלווה בהמון פחדים, חוסר ידע ועוד.
עלו לי הרבה מחשבות על משהו… על הצבא, העתיד, אני והפוסט הראשון לעתיד ודברים מסוימים שיגעו אותי.
אתמול היה לנו יום הורים. אימא שלי בהתחלה חשבה לבוא ולנסות לגרור את אבא שלי. בסוף כשנודע לה שאני יוצא לחפש"ש היא החליטה שעדיף לקחת חופש כשאני בבית ולא באה.
הרבה אנשים לא הביאו הורים אבל עדיין ההרגשה הייתה לא מי יודע מה.
חשבתי לי היום הזה יהיה משעמם ומעצבן… ואז מי קורא לי?
יש איזה צלם שאני מתכתב איתו הרבה שהוא היה אצלנו בטייסת, הוא באמת אמר שיש מצב שיאשרו לו לבוא ואכן הרי הוא קורא לי! זה היה כזה כיף לגלות שהוא בא… חחחח כמעט כל היום הייתי איתו… הסביר לי מלא לימד הראה ובכלל הסתכלתי איך הוא עובד… זה מדהים! הוא קודם כל מכיר את המצלמה שלו כל כך טוב שהוא בקושי מסתכל על התפריטים ומגדיר הכל מהר מאוד! הוא בכלל מצלם במצב ידני כלומר המצלמה לא קובעת כלום בעצמה! שלא נדבר על זה שעל המצלמה מורכב פלאש מקצועי שהוא השתמש בו בלי סוף (צלמים מקצועיים משתמשים בפלאש יותר ביום מאשר בלילה) הוא רק הרכיב ופירק כל הזמן כמו מכסה לבן על הפלאש שמרכך אותו. בשלב מסוים הייתה שיחה עם המפקד טייסת והוא עמד רחוק… בלי לשים לב פתאום קלטתי אותו מצלם עם עדשה אחרת לגמרי! עדשת L לבנה גדולה כזו… ואז הסתקרנתי עוד יותר… חחח הוא נתן לי קצת להרגיש אותה ולצלם… הוא מחליף עדשות ממש ממש מהר!
בשלב מסוים הכל די נגמר ובעיקרון אנשים עם הורים התפזרו כל אחד לדת"ק שלו להסתובב שם… את השאר די סינג'רו לסדר שם הכל… אז די התחמקתי והתקשרתי לראש צוות לשאול מה הלאה והוא אמר לי לצאת הביתה… ואז קלטתי שזה בערך ההזדמנות האחרונה… לתת לגורל צ'אנס… לנסות משהו הזוי אולי כמו לחתום עסקה עם השטן… וכך מצאתי את עצמי חוזר לדת"ק שלי כולי לחוץ מרוט רגשות וכל דבר… לא יודע מה איתי בכלל… חיכיתי שההורים שנשארו ילכו והתישבתי לדבר עם המפקד דת"ק על המשהו שכל כך אין לי מושג איך בכלל לכנות את זה כי לספר אני לא אספר לא כרגע… זה כבר הפוסט הראשון לעתיד… אבל מצאתי את עצמי סומך יותר על המפקד שלי מאשר על החברים או קרובי משפחה או אפילו אימא…
ואז קרה קטע די נוראי!
הביאו איזה מטוס לדת"ק כדי לעשות לו הרצה (כלומר מניעים את המנועים כדי לבדוק כל מיני דברים) אז אני והמפקד יושבים ומדברים במשרד והאנשים ממקצוע אחר הלכו להריץ… היה שם נגד אחד תותח שכולם מכירים יודע המון במטוס… קצין שלהם שהוא הודי שחום כזה… חייל סדיר ועוד איש קבע…
הנגד הראשון והקצין היו למטה והנגד השני היה בתא טייס והחייל בתא השני שהוא לא עושה כלום אלא רק לומד ומסתכל… אז הם התחילו בהרצה ושמענו את הרעש הרגיל ואחרי כמה שניות כיבו… והמפקד ואני חשבנו שיש איזו תקלה אז הוא טקטק לקצין והוא לא ענה… אחרי כמה שניות הוא בא אלינו כולו נראה לבן ולא שחום! אמר "תזמין אמבולנס יש פגיעת ראש" קיצור החייל סדיר גם הגיע אלינו גם לבן… הקצין ביקש שנביא זריז מים ונייר. רצתי עם בקבוק מים וזה היה נוראי… האזור מלא בדם והנגד שוכב בצד וכל הראש שלו כולו דם! הבאתי את המים והנגד הזה כולו צועק כל מיני דברים "אני לא רואה כלום" "למה אני לא רואה?" "אני מת" "אני רוצה עוד ילדים בחיים" וכולם ממש צועק ובוכה כזה והאחרים מרגיעים אותו… הגיע גם קצין נוסף שלהם… כולם ניסו להרגיע אותו ואז הוא אמר לקצין משהו שהוא שכח להוריד והקצין ישר הסכים איתו…
אחרי זה רצנו לכוון את האמבולנס וישר פינו אותו משם… חזרנו למשרד והמפקד דתק ביקש שאשגיח על החייל סדיר שבכלל היה נראה כמו מת… קיצר דיברנו קצת… הוא מספר שאיך שהם הטניעו הוא הרגיש כמו לחץ כזה בפנים… מסתבר שכנראה היה שם איזה מפסק שגרם ליצירת לחץ או משהו והוא שמע אז איזה פיצוץ כאילו ואז הנגד התחיל לצעוק שהוא לא רואה ואז הוציאו אותו משם… גם כל האזור של התא במטוס היה בהמון דם! בקיצור אחרי זה הגיעו למסקנה שכנראה בגלל הלחץ הנגד הרגיש מעורפל ולא ראה אז מהלחץ הוא ניסה לקום וכנראה חבט את הראש בחופה או משהו… אחרי כמה זמן הנגד הראשון שלח למפקד דתק שהוא בסדר או משהו… נקווה שבאמת הכל יסתדר…
באיזה 5 יצאתי מהבסיס רק… ועד שהגעתי הביתה כבר הייתי מצונן… ועכשיו אני ממש מרגיש קצת חולה כזה… בקושי היה לי כוח לכתוב את הפוסט… והינה אני בשבועיים חפש"ש גם…
עוד 20 ימים….
סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה