ממש כמו איזה בלק אאוט. אני לגמרי לא זוכר מה רציתי לכתוב… כלומר לחלוטין כמעט.
בעיקרון לא היה משהו מיוחד ממש הכל די היה רגיל הייתי אומר.
האתר ההוא של הכרויות לאנשים יפים בסוף דחה אותי בטענה שלא היו מספיק הצבעות חיוביות למרות שקיבלתי לא מאט. אבל זה היה מספיק מדהים גם ככה. כנראה שאני גם לא כזה מכוער חח.
המוח ממשיך לתהות לו על העתיד לאחר השחרור. קיבלתי כמה מיילים מכל מיני מוסדות לימוד… כרגע להמשיך ללמוד חשמל זה די יורד מהפרק.
בואו רגע נחשוב ברצינות… מחשבים אני גם לא אוכל ללמוד לתואר כי דרושה לזה מטמתיקה ברמה שאני לא מדמניין לעצמי אפילו! מה הלאה? באמת שאני לא יודע מה… אולי משפטים? או שזה לא בשבילי? צילום… התחום די נרחב אני אסתפק בהתחלה בקורסים טובים אני מניח…
לעבוד? איפה? המקומות שאני חולם עליהם בסגנון גוגל ואינטל בעלי דרישות עם דברים שאפילו אין לי מושג מאיפה רוכשים אותם. אומנם אינטל מדי פעם מחפשים בדיוק את מה שאני. זמנית לעבוד כאיזה תומך טכני בטלפון או משהו? אני די פוחד שאני אשאב לעבודה הזו ואמשיך שם עד אין סוף.
מתוך מחשבות רבות אלה, ורבות אחרות וגם הפוסט הראשון לעתיד… קמה לה מחשבה שבמובן מסוים היא התאבדות אך אולי זה סוג של גורל…
הצבא של ישראל זנותי… אנארכיה טוטאלית! ומה לא… אז אולי לא הצלחתי לעבור לתפקיד טוב בהיותי חייל סדיר… אבל מסביבי אני רואה כבר את המסומנים לקבע בטוח מהקורס שלי ורואה איך משכנעים בכירים יותר ממני אחד אחד אחרי השני להשאר ולהמשיך ואני די מפחד האמת… הנה עכשיו אחד שהוא היה המרוקאי הדפוק החרא בדת”ק ממשיך קבע במוסך עם תנאים טובים לו וכל מיני…. לפני זה הוא כמעט הגיע לתפיקידם אחרים בכלל לא קשורים… אז אולי זה עוד אפשרי? אולי עלי לנסות ולברר אם יש לי איזו אפשרות להגיע כאיש קבע לאנשהו? עם מי אני אמור לדבר על דבר כזה? אם אני אפתח פה על כך לקצינים הם יתפסו אותי חזק וימצאו דרך להשאיר אותי קבע בטייסת. אבל לדבר עם המפקד דת”ק שלי כנראה לא יספיק.
וככה אני, שונא צבא! שונא את כל השרות שלי אבל מתחיל לחשוב לכיוון של קבע!?!?!?!????
טוב בואו ננסה לעבור לדברים אחרים…
התחלתי להתחבר לא רע לפקידת כלים… לא מאט צחוקים ושטויות חח… היא חמודה נחמדה וליד שאר ה”בנות” (זה יותר בנים שעקרו להם את האשכים וגידלו להם שיער) היא היחידה שבאמת בת! חח בכל מקרה יש לה חבר והיא כן שותה ומסתבר שמדי פעם עוד מעשנת… כלומר זה ממש לא בשבילי וזה לא שנדלקתי עליה אבל יש לי סוג של חיבה משונה כלפיה… אני מקווה שזה לא יתפתח לי לאיזו אובססיה או משהו.
אני חש שאני ככה… שקוע פה ושם בכל הקטע של הצילום וזה אבל בעצם אני שוב מנפח סביבי איזו בועה של לבטים לגבי העתיד, בדידות כרגיל ותסבוכים שכאלה שבסוף תתפוצץ וזה שוב לא יהיה טוב…
בעצם זהו… כאן מסתכם פוסט נוסף אחרי שבועיים… כן מאכזב אני יודע… אבל זה כל מה שמצאתי לנכון לכתוב עליו…אז…
פינת הצחוק: מה שבטוח הכבאים האלה כבר לא צריכים לדאוג שהמכונית תעלה באש
עוד 209 ימים….
סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה