וואו, סורי שנעלמתי ככה... הרבה עבוד מעט זמן ועוד...
אבל כמה טוב שיש דברים כמו גוגל קיפ שאפשר יהיה לזכור את כל מה שאני רוצה לכתוב עליו. האמת אני רק זוכר שקרו דברים ולא זוכר כמה ומה, רק עכשיו אציץ ואכתוב אבל לא יודע לכמה פוסטים זה יתפרס אם בכלל.
אז אני לא זוכר אם רשמתי על כך בעבר או לא, אבל אימא שלי כבר הרבה זמן בתהליכים לקראת ניתוח קיצור כיבה.
עכשיו, לכל אחד היו מחשבות שונות בעניין, אישית אני הייתי נגד אבל, לא התערבתי יותר מדי. יום הניתוח הגיע בכל אופן...
אמרו לאימא שלי להגיע בצהריים ואני החלטתי ליסוע מהעבודה לשם בצהריים.
המנתח הראשי הוא רופא בכיר שכבר לא ממש עושה ניתוחים כאלו אבל בת דודה שלי עובדת בבית חולים הזה ודי דאגה לזה ושהכל ילך כמו שצריך.
כשהגעתי לבית חולים, בעודי מנסה להבין בהודעות עם אימא איפה היא שם לפתע שמעתי שקוראים לי מאחור, כמובן זיהיתי את הקול, פוקס לחלוטין בת דודה שלי קלטה אותי בדיוק גם רצתה ללכת לאימא שלי.
אימא שלי חיכתה בחדרון המתנה בחוץ כי כלל לא היו עוד מיטות פנויות.
לאחר בדיקות דם וקבלת מיטה והכל, ההמתנה המשיכה לבסוף לקחו את אימא שלי לניתוח וגם שם היה המתנה לא קצרה, הכניסו אותי בשלב מסוים לכמה דקות בודדות לאימא שלי למקום שממתינים כבר לפני ניתוח ולאחר מכן שלחו אותי חזרה לחדר המתנה, שם זה רק אתה, הטלויזיה שמעדכנת ומלא אנשים אחרים שגם ממתינים... רוב הזמן השתדלתי לעמוד מחוץ לחדרון אבל במסדדרון המוזר הזה יש לא מעט תנועת רכבים.
בת דודה שלי שרצתה להיות נוכחת במהלך הניתוח (לאחר שקיבלה אישור גם מאימא וגם מהמנתח) לא הספיקה בזמן.
למרות שכל הזמן אימא שלי רצתה שאלך לאכול, עד אותו שלב (כ5 וחצי בערב) לא אכלתי כלום, ואז החלטתי לעשות הליכה מהירה לזלול משהו קטנטן. זללתי ומהר חזרתי, מאיפה לי לדעת כמה זמן באמת כל זה לוקח הרי? בכל אופן לאחר כמה זמן בת דודה שלי באה, אמרתי לה שתלך הביתה אבל היא התעקשה לחכות לפחות שהרופאים יסיימו ויודיעו מה המצב.
לאחר כמה זמן המסך עידכן ונעמדנו כמו ילדים טובים ליד דלתות חדרי הניתוחים, בת דודה שלי טכנית יכולה להעביר כרטיס ולהכנס אבל זה לא התחום שלה...
כל עוד אנחנו מחכים בזווית העין קלטתי דמות שבאה מאחור ונגעת קלות בכתף של בת דודה שלי, היא הסתובבה והופתעה אני לא הכרתי אבל היה זה המנתח הראשי, לא ברור איך הוא הספיק לצוץ מאחור ואפילו כבר ללא בגדי ניתוחים וכו. בכל אופן, לא הוא זה שאמור למסור פרטים אבל הוא אמר לנו הכל, הכל עבר טוב והסביר קצת על ההמשך...
אנחנו עומדים מדברים בינינו ואז באה בחורה בגובה שלי עם תלבושת מנתחים והיא זו שהייתה אמורה להודיע הכל, קצת לא הבינה את הבעת הפנית שלנו עד שלא אמרנו לה שהמנתח הראשי כבר דיבר איתנו :)
עוד לא ידעתי את שמה... לא לא, לא כי היא נראית טוב או משהו אלא שבהתחלה צחקתי על שם המשפחה שלה אבל מסתבר שלא ידעתי כמה אני קרוב...
היה לה שם משפחה של דמות מפורסמת היסטורית לישראל, אז צחקתי שהיא זה הוא... אבל האמת שלא טעיתי הרבה, מסתבר שהיא הנכדה שלו! שזה היה הזוי אבל מגניב...
כל זה היה יום שלישי, והשעה הייתה נראה לי לקראת 8, בת דודה שלי הסכימה ללכת הביתה אז ליוויתי אותה החוצה כי הרופאה אמרה שהתאוששות זה מינימום שעה ויכול להיות הרבה יותר, הייתי צריך את הרענון הזה במיוחד שבדרך גיליתי כפיטריה יותר טובה וגם מכונות שמוכרות שתיה וסנדוויצ'ים בזול למקרה שאצטרך...
בשלב מסוים קראו לי להכנס לחדר ההתאוששות, אימא שלי הייתה חצי ערה, דבר ראשון שהיא הייתה חייבת לשאול זה אם אכלתי משהו... כל הצוות מסביב ערבים היו... לאחר כמה דקות ביקשו שאצא משם. לאחר עוד כמה זמן לקחו אותה למחלקה שעליה דיבר המנתח הראשי. שם העבירו את אימא שלי בעדינות למיטה של החדר טיפלו בה ולאחר לא מעט זמן נכנסתי אליה, היא הייתה עייפה אבל כבר בסדר יחסית, הבאתי לשם בעצמי את כל הציוד שלה מהמחלקה הקודמת ולאחר מכן הלכתי הביתה.
למחרת ברביעי אחרי העבודה נסעתי אליה, היה לה המון פירות שאסור לה לאכול מהחברות לעבודה שכל היום באו לבקר אותה, היא הרגישה בסדר אבל קצת התעייפה מכל האורחים. לקחתי את הפירות והכל הביתה ועם כמה שרציתי שיבוא חמישי, עוד לא ידעתי כמה אצטער על החשק הזה...
חמישי קצת לפני הצהריים אימא שלי רשמה בהודעה שאבא שלי בדרך לבית חולים, לא הבנתי מה קרה כבר, מסתבר שהיה לו דלקת בשטן ושלחו אותו למיון, אימא בבית חולים אחד, הוא באחר... אימא ביקשה שאחרי עבודה אלך אליו כי היא בסדר... כולי לא יודע מה לעשות משתגע כל כשעה מתקשר לשניהם לבדוק מה המצב, כולי גמור עייף... בשלב מסוים אימא שלי מספרת שהעבירו אותו למחלקה עם שם ממש מפחיד שבכלל כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...
לאחר כמה זמן בת דודה שלי הסבירה שהמחלקה בסדר זה סתם שם מפחיד כי המחלקה בעיקרון מיועדת לדברים אחרים אבל כשרגוע זה מחלקה טובה להחלמות...
את אבא שלי בנתיים העיפו הביתה עם אנטיביוטיקה ואמרו שאם המצב לא משתפר אז לחזור, גבילי מאוד...
כשיצאתי מהעבודה חשבתי בהתחלה עקב מזג אוויר לעלות על אוטובוס שעוצר ממש מתחת לבניין של העבודה ולא לעבור באזור שאני תמיד עולה... אבל ראיתי שהטפטוף קל מאוד והחלטתי כן ללכת...
בדרך חילקו חינם חטיף חדש של חברת אנרג'י, מהחטיפים הבריאים האלו הדלי סוכר וקלוריות, לקחתי אחד ובהמתנה לאוטובוס הסתכלתי וראיתי שזה שוקולד עם פצפוצי אורז, זה היה בערך הדבר המשמח היחיד בכל היום הזה והחלטתי לנסות... זה נגמר בזה שבשישי חיפשתי את החטיף הזה בשתי חנויות! חח
בכל אופן המצב של אבא לא השתפר יותר מדי אבל היה סביר, אבא שלי החליט לחכות לבוקר שישי ואז להחליט...
עד שישי בבוקר אבא שלי הרגיש כבר הרבה יותר טוב ונסעתי לאימא שלי, שם פגשתי את דוד שלי כבר שאחרי זה הסיע אותו הביתה לצערי...
למה לצערי? כי מאוד בניתי על הנסיעה הביתה במזג אוויר גשום קצת כשאני לא ממהר לשום דבר וכבר רגוע יותר פשוט לשים אוזניות ולשקוע...
הבעיה שכשיצאנו איתו מהבית חולים... הוא הרי עם נכות והולך לאט, אז הייתי בטוח חנה ליד הכניסה אז העובדה שהחל לרדת גשם לא צריכה להפחיד...
לא, הוא חנה כ2,3 רחובות מהבית חולים!!!!!!! ואז הצורה שבה הוא נסע...
כל זה גרם לי לתהות כמה מערכת של רכבים אוטונומיים בלבד הייתה מייעלת את כל זה, כמה שרכב פרטי זה בעיה בכל מיני צורות וכמה שלא בא לי דבר כזה...
שבת אחרי הצהריים כבר גם אימא שלי הייתה בבית... אני חייב להודות שהדבר הזה הביא לי הקלה מטורפת ונורא שמחתי...
אימא שלי בכללי מרגישה יותר טוב מאז הניתוח למרות שעדיין אסור לה לאכול כמעט כלום.
שנמשיך בפוסט נפרד? טכנית זה היה הדבר הארוך והמסובך, השאר יהיה כמה דברים אבל קצרים יותר...
פינת הצחוק...
סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה