טוב בו ננסה לכתוב...
לא קל לחזור מזה, לא הכתיבה, לא העריכת תמונות לא הסרטונים שלא התחלתי איתם אפילו ועוד הרבה...
זה מתחיל אבל ממשהו שפשוט לא יוצא לי מהראש...
שעתיים לפני הנחיתה ביפן קורזים במטוס "האם יש רופא בין הנוסעים? אחד הנוסעים שלנו לא מרגיש טוב וזקוק לטיפול דחוף"
המחשבה שעוברת לך זה האם נוחתים בסין או בקוריאה וכמה זה יעקב הכל...
אבל, שעתיים אחרי זה נחתנו בארץ השמש העולה.
האמת היא שאני לא בטוח מה לכתוב... בבלוג הזה אני אמור לכתוב את כל מה שאני לא יכול לכתוב עליו בבלוג הראשי ולשפוך הכל, אבל כמה באימת אני אמור לכתוב אחרי שהוצאתי שם חתיכת פוסט שזכה לדי הרבה אהדה ומלווה בכ2000 תמונות מטורפות?
האמת יש מה לכתוב, יש לא מעט... ישנם דברים שאפילו כאן לא קל לי לשתף אבל חלק כן...
ראשית, זה ממש לא קל לתאר את ההרגשה שאתה יוצא בבוקר בחולצה קצרה ומזג האוויר דווקא כזה שגם ג'קט חמים היה טוב... אתה מרגיש רגע קל של קור שעובר מהר מאוד!! אבל הוא לא עובר כי נהיה חם יותר או משהו, הוא עובר ברגע שאתה רואה את כל הבחורות הפצצות שעוברות שם כל רגע!! אתם לא מבינים את ההרגשה הזו שכל רגע עוברת מישהי שהיית מוכן לתת בשבילה הכל ולהתחתן איתה...
אני אנסה לתאר את זה במשהו אחר, והינה עוד חשיפה...
מכירים את זה שמישהו או בין חברים בסרטים עומדים מסתכלים על כל מיני בנות ומשהו כמו "אותה הייתי עושה, זו כן, זו לא" וכו? אז יש לי סוג של משחק עם עצמי כזה דומה... אני פשוט בדרך הביתה מהעבודה מנסה לספור כ10 בחורות יפות. מדובר בנסיעה של כשעה ברחובות שלרוב עוברים בהם לא מעט בחורות צעירות וכו... אבל אני רק לרוב מגיע ל10 וגם על זה תודה...
ביפן הליכה של כ5 דקות שרובה ברחובות צדדיים עד לתחנת הרכבת הייתי סופר במחצית הדרך את הבחורה ה30 וזה אחרי שהייתי גם מדלג מפספס וכו!
בכלל אני עם גובה ה160 שלי מרגיש טוב שם, אני נכנס לחנות בגדים ואני לא צריך לחפש הרבה את המידה שלי כי שם המידה שלי היא הסטנדרט כלומר הבגד הראשון במדף זה המידה שלי, ברחובות כמות גדולה מהאנשים בגובה שלי וכו.
אוכל טרי זול וטעים בכל מקום ברובו גם בריא!
כשאתה נכנס לאנשהו אתה לא מרגיש שמי שנותן לך שרות לא סובל אותך או עושה את עבודתו אלא אתה מרגיש שהוא שמח לראות אותך וישמח לשרת אותך, אפילו שלרוב זה גם זיוף אבל זה זיוף מושלם שעובד! הרחובות נקיים, תחבורה לא מאחרת, ב2 לפנות בוקר בחורה יכולה חופשי ללכת ברחובות צרים עם חצאית מיני וארנק פתוח ולדעת שהיא תגיע ליעדה בלי שיאנסו אותה או שיקרה לה משהו, האנשים בכלל נראים כל אחד כאילו שעברו במכון יופי, לא רק נשים אפילו... זה פשוט מדהים...
ובכלל, הנה עוד משהו הזוי, אני מסתכל על זה עכשיו וזה כאילו לא הייתי אני...
יצאתי שם עם אנשים בכמות די גבוהה...
כלומר, נפגשתי עם בחור יוטיובר יפני מגניב שגם מבקר בישראל מדי פעם וטיילתי איתו כאשר בערב נפגשנו עם עוד חברים שלו ואכלנו במסעדה מגניבה מאוד כמו שיש בהרבה סדרות אנימה.
נפגשתי עם בחור קנדי שבמקור מהודו שטס במקרה בתאריכים כמו שלי ומצא אותי באיזה אתר הזוי, טיילנו עד הלילה בקיוטו וכו.
נפגשתי עם חבר ישראלי מהארץ שבהתחלה חשבנו לטוס ביחד ולא כזה הסתדר אז ביליתי איתו ביום האחרון והיה ממש כיף.
הלכתי למאין חוג חילופי שפה שבאים לשם אנשים ומתרגלים שפות שונות, במקרה שלי היה שם הבחור המארח שהיה אפריקאי מארצות הברית עם אנגלית טובה כמובן והוא חי ביפן ועובד כמורה לאנגלית והיה שם בחור יפני נוסף מגניב שיודע אנגלית, נכנסנו לשיחות ממש ממש מעניינות ואז הלכתי עם הבחור היפני לתחנת הרכבת, רציתי לאכול משהו והוא היה בדרך הביתה אבל החליט לאכול איתי והיה ממש כיף.
והנה הקטע הכי לא אני...
הייתי בספיד דייטינג ביפן!
כן ניסיתי להתחיל שוב בקטנה עם בחורות ברחוב, לא הלך.
בספיד דייטינג זה היה הזוי, לצערי היו שם 2 ש... בואו נגיד הייתי מעדיף לראות אותם בסוריה או משהו בבית שלהם, היו אמריקאים, היה רוסי ועוד...
אבל הבנות יותר מעניינות הרי לא? היו כמה מבוגרות ולא קשורות, היו כמה מעניינות פשוט, חלק למדו/חיו בארצות הברית והאנגלית שלהם טובה, חלק היו סתם, אחת הייתי שם לה טבעת שם במקום מצידי, אחת ויאטנמית ממש חמודה קצת מוזרה אבל חמודה, אחת סינית שהייתה עם שם בדוי (אני עדיין בפטוח שמרגלת חח).
כשכל זה נגמר נשארנו אני והרוסי לפטפט, היה הזוי לשבת עם מישהו די לא מוכר לדבר בשפה לא קשורה למדינה ופשוט לפטפט על החיים וכל מיני...
האמת...
הספיד דייט היה די התקווה האחרונה...
התוצאות היו האמת גרועות ממה שחשבתי, לאכול עוגה ושוקו מריר של Lindt לא עזר לי הרבה אפילו...
פשוט הבנתי שאחרי זה אחזור לארץ, מה יישאר לי? הרי לא אוכל לפחות חצי שנה להסתכל על כל המכוערות פה בארץ... ודי זה פשוט לא זה ו...
פשוט הבנתי שהגעתי לנקודה שכנראה צריך להגיד שזהו, הבנתי ולעזוב את זה...
אבל האמת, שמאז שחזרתי, לא זה מה שמטריד אותי אלא ההרגשה הזו שלא נחתית כולי, משהו נשאר שם... כלומר... אני מלבד ללהקים משפחה שעל זה אין לי כבר מה לחשוב, הגשמתי את החלומות שלי.
אני מרגיש כאילו אני חי עכשיו בלי מטרה בחיים, אני לא מוצא עניין פשוט...
ועוד משהו, אני כמובן מת לחזור ליפן, אבל אני לא רואה את עצמי עושה שוב טיול ליפן לבד, כלומר זו הסיבה שכשעזבתי התחלתי לצאת מתוך הנחה שזו הפעם האחרונה שביקרתי ביפן...
ביקרתי פעמיים בגן עדן בזמן שאני חי... מה אני אמור להגיד כבר?
על יפן אפשר לדבר המון, אינספור זמן, לטייל עוד יותר... אבל נראה לי זה לא המקום, זה גם לא המקום לספר על מסאג'ים מוזרים או פינק סלון וכו... ועל זה איך ראיתי במו עיני את בנו של הקיסר בפעם אחרת גם כן.
הבטחתי התערבות כספית בפייסבוק לגבי המצב שלי, נראה לי שהגיע הזמן לסגור את זה...
האמת יש לי עוד דברים לספר עליהם שקרו כבר פה אחרי, אבל בפעם אחרת כנראה...
סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה