הכאב אני חייב לציין הגיע לרמה שאין לי איך להסתיר פיזית כמעט...
הרעד, הצטמקות, דמעות בעיניים, כאב אדיר בחזה, בקושי מצליח לנשום... אני מאבד את זה... כנראה שאפשר לספור את הזמן ככה כמה נשאר לי לחיות כי אני כבר קורס...
זה כבר לא סכינים וחרבות בגב ובכל הגוף... אליהם כבר אני רגיל...
כאן זה כאילו פשוט משום מקום ולא ברור ממי סוג של קרני לייזר או משהו לא מהעולם הזה...
אני מתבונן בהם, נזכר באתמול... חש רגע של שמחה בשבילם ואז ההתפרצות... אני לא יכול עוד בבדידות הזו...
זה עבר כל גבול אפשרי והגבול הבא זה גופי הפיזי שיתמוטט או מהתמוטטות עצבים כנראה או מדום לב מרוב כל זה או אשאאבד את זה נפשית או שפשוט אגמור עם זה ואמצע לי גג נחמד לקפוץ...
אבל אם אנסה רגע ככל האפשר לא להתמקד בכאב, להתעלם ממנו כבר אינני יכול...
אני אנסה לספר את מה שהלך הלילה...
כמות הדמעות שהיו לי בעיניים מרוב הכאב הייתה, !שווה! לכמות הדמעות שהייתה לי מרוב צחוק!!
עד היום האחרון לא ממש ידעתי איך אני נוסע ואיך חוזר... קיוויתי שאכן החבר שגר בדרום שם ימשיך עד הבוקר אך לא הייתי בטוח... גם עד שבאמת הסתכלתי איך להגיע לשם...
אחד שנסע גם מאזור המרכז אז גם הוא נסע בתחבורה ציבורית ככה שהוא לא עזר לי... אבל הוא נסע לבחור שגר בדרום כדי להחליף אצלו בגדים ומשם לחתונה... אז די הצטרפתי אליהם...
בנסיעה לדרום היו לי סוג של... לא ממש בחילות אבל ממש לא הרגשה טובה... כאן האוזניות החדשות והרבה לינקין פארק עזרו...
כשהגעתי לשם ממש אחרי הגיע החברה האחר שבא מהמרכז ואז הלכנו לפגוש את הדרומי... התישבנו באוטובוס שנוסע אליו והשיחות שהלכו שם גרמו לי לחשוב מה בכלל חשבתי שבחרתי להצמד לשני הרוסים האלה שאם הם יהיו ערים בבוקר אז בטוח לא יוכלו ללכת ישר או לדבר ברור מרוב אלכוהול...
הגענו אליו הביתה... אם זה בית שמתאים למישהו שהוא איש קבע יחסית ותיק שגר רק עם אימא שמקבלת סיוע אז באמת אין מה לדבר על המצב של המדינה הזו!!! בחיי זה ביזיון... כלומר לא שזה גרוע אבל ציפיתי שהבחור חי ברמה טובה יותר... קצת צחוקים פה ושם ויצאנו החוצה ואז מאיפשהו צצה שם בבית החברה של הדרומי... היא הגיעה לטייסת קצת לפני שעזבתי ונראה לי שלא יצא לי להכיר אותה שם... בהתחלה היא נראתה כזה כמו איזו פרחה מרושעת מציקה... אבל טאכלס, אחלה בחורה! לא ממש יפה אולי אבל היא ממש אחלה מצחיקה ומגניבה... שמח שזה מה שהחבר הדרומי מצא לעצמו... הוא בחור טוב באמת...
הזמנו מונית, הבעיה שהבית הזה נמצא בסוף העולם שמאלה של סוף העולם שמאלה של המקום הדרומי הזה... בקיצור אחרי לא מעט זמן הגיעה המונית ונסענו... הגענו קצת לפני שנגמר שלב הקבלת פנים... את הכלה הידידה שלנו בהתחלה לא ראינו... בעלה כן היה שם הסתובבנו שם קצת וקצת היינו בבאסה כי לא הכרנו איש שם ואנחנו רק 3... מצאנו את השולחן שלנו ואז התישבו לידינו עוד זוג... אני לא בטוח אבל נראה לי הבחורה הייתה ביחד עם הכלה באיזה קורס בצבא לכן הם השתיכו לשולחן הצבא... מקום קטן כזה, יותר מסעדה מאשר אולם אבל ממש חמוד...
אחרי כמה זמן ...
רגע... כמות הכאב כרגע מעלה לי את השאלה אם אני אחיה עד סוף כתיבת הפוסט הזה בכלל...
ננסה... קראו לנו לחופה אחרי כמה זמן...
התאספו כולם כזה בשתי שורות כשבאמצע השביל אל החופה... תחילה קיבלו את החתן וההורים שלו...
ואז היא יצאה... הבחורה נראתה ממש יפה גם בצבא תחת כל הגועל...
כאן היא עמדה שם בשמלת כלה מטופחת... יפה יותר מתמיד... שמחה... ואז קראו לה לבוא לחופה ובמהלך ההליכה היא ראתה אותנו, היא גם ככה הייתה עם חיוך, כאן בכלל היא שמחה ועשתה לנו שלום חח...
ההורים של החתן בכו מרוב התרגשות בערך בקטע הזה...
במהלך כל הטקס עם הרב תחת החופה לפתע קלטנו בצד השני עוד מישהי מהצבא, היא אטיופית וכשהרב קלט אותה יצאו לו העיניים! זה היה כזה מצחיק!! חחח
אחרי זה התישבנו והאטיופית בהתחלה לא זיהתה אותי, זה היה מצחיק אבל לא נפגעתי או משהו...
האוכל היה שם די לא משהו אבל זה לא מה שהיה איכפת לנו...
הבאסה שהם כל הזמן יצו לעשן כל החבורה וכדי לא להתקע שם לבד יצאתי איתם... אחרי כמה זמן הגיע עוד זוג... חבר נוסף מהצבא שהיה איתי בחדר כל השרות עם החברה שלו... שמחתי לראות אותו... אן כבר פחות הרגשנו לבד כזה... והאמת לתדהמתי הכלה הגיע להיות איתנו יותר ממה שציפיתי... היה באמת כיף לשבת איתה קצת ולהצטלם וכל מיני...
שמו בכל שולחן אחרי זה בקבוק של משהו אלכוהולי והחבר הדרומי שהוא גדול מאוד וחזק ניסה לפתוח אותו וזה לא הלך לו... אז הוא העביר לשני לנסות... הוא לקח סכין לחתוך את הציפוי שמונע לפתוח את הפקק ואז ניסה שוב ולא הלך אז לקחתי לו את זה מהיד כי זה היה נראה כבר מוגזם ופשוט ניסיתי להבריג החוצה את הפקק אבל אז גיליתי שנשארתי ביד רק עם הציפוי וכאן היינו על הרצפה כבר מרוב צחוק! אבל אז פשוט משכתי את הפקק והוא נפתח בקלות חחח
בהתחלה לא ממש רקדנו אבל אז הכלה קראה לנו, והחברה של הדרומי קצת הוסיפה וזה די זרם לאט לאט...
אני כרגיל שתיתי קולה בלבד חח...
בשלב מסוים היה ריקוד סלואו... אני מניח שאם החבר מהמרכז לא היה מזמין את האטיופית לרקוד היה לי קצת יותר קל... אבל כשראיתי את כולם שם רוקדים ואני בכיסא.... הדבר היחיד שמצאתי שיסיך את דעתי רגע לפני שאני מתפוצץ שם בזעקות מהכאב היה לשתות קולה... במהלך ריקוד של אולי בקושי 2 דקות הצלחתי לגמור בקבוק קולה גדול שלם...
ועדיין בקושי החזקתי מעמד...
אחרי זה היה איזה קטע סתם הרוב רוקדים, החבורה יצאה לעשן ואני נמאס לי וגם החברה של הדרומי נשארה... בקיצור היא באיזה קטע רצתה גם לרקוד אז היא פשוט תפסה תיד שלי משכה אותי חחח זה קרה כמה פעמים בערב אבל סבבה שיהיה... לא סלואו או משהו סתם כזה... אני בכלל גם לא יודע לרקוד... אוף...
ואז היה איזה קטע שכולנו רקדנו שם והחבר הדרומי אמר משהו לחבר מהמרכז והוא רצה לענות לו... והוא רוסי כזה שדוחף הרבה קללות במשפטים שלו ובגלל המוזיקה כמובן הוא אמר מספיק חזק כדי שהשני ישמע אבל באותו רגע ה DJ הפסיק את המוזיקה לרגע להגיד משהו.... ובקיצור על כל האולם נשמע המשפט "я иво в рот ебал"
למזל כולם כנראה שאיש לא ממש שם לב לזה והוא היה כבר מספיק שיקור כדי לא לשים לב...
אחרי כמה שעות הארוע נגמר, נפרדנו לשלום מהכלה חיבוקים ואיחולים... והיא שאלה אותנו מתי החתונות שלנו... עמדתי שוב למות אבל מישהו ענה משהו... ואצלי נדלק כנראה מנגנון הנקמה שגרם לי ישירות לשאול מתי הברית...
ללא בכלל למצמץ היא ענתה שאנחנו כמובן נוזמן ושהיא רוצה לעשות את זה ככה וככה... באמת שכל הכבוד לה... לפני שהלכנו החבר הדרומי מצא בקבוק סגור של אלכוהול ובגלל שאני הייתי היחידי עם תיק אז שמו אותו אצלי, אמרתי שיש לי תחושה שהבקבוק הזה עוד ימשיך איתי לבת ים (זכרו את זה!) אחרי כמה זמן ושיכנועים אנחנו המשכנו לבאולינג אי שם... הבאולינג היה סגור אז הלכנו לסנוקר שהיה ממול... היה נחמד שם שיחקנו וכל מיני והעברנו שם לא מעט זמן... אחרי זה ישבנו שם כולנו די גמורים אז החלטנו לעבור לאיזה מקום עם נרגילות (המילה החלטנו לא נכונה... הם החליטו)
המשכנו לאיזה מקום של נרגילות... ישבנו שם והזמינו גם צ'יפס אז היה סבבה... סתם עלו שם זכרונות וכל מיני פטפטת... בשלב מסוים נשבר לי... התחלתי לדבר כל מיני שטויות ורשמתי משהו מוזר לבן והשעה כ 4 לפנות בוקר... (אני נזכר שראיתי בפלאפון 4:04) ואותו רגע בום! נכנסתי לדיכאון שותק כזה...
אחרי זה זה שהיה איתי בחדר בצבא פרש עם חברה שלו אליה כי היה לו קורס למחרת...
החברה של הדרומי גם לקחה מונית נסעה אליו קצת לישון ואחרי זה אנחנו פרשנו משם... רצינו להמשיך לתחנת אוטובוס ולעלות על האוטובוס הראשון כי כבר הזמן התקרב אבל האטיופית הייתה על עקבים וכעסה וכל מיני אז תפסנו מונית... המונית הגורלית! החבר מהמרכז והיא הצטלמו פה ושם ושטויות והגענו ככה הביתה לחבר הדרומי ושם במקום שהבחור יתלבש ויקח את התיק שלנו התחלנו למשוך זמן, פטפוטים ניסיון לשחק משחקי חברה פשוטים שלא הלכו כי חלק גמורים מעייפות וחלק שיכורים ובקיצור מלא צחוקים... ואז... התברר שהפלאפון של החבר מהמרכז נעלם!!
ואז זה די הפך להיות כמו הסרט "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" התחלנו להתפקח ולנסות להזכר בהכל ולהבין אפי הפלאפון... אכן... מונית גורלית כמו שאמרתי... ניסינו לחייג לפלאפון אבל לא היה מענה... אחרי כמה זמן יצאנו לכיוון האוטובוס לתחנה ששם יש קווים למרכז... כשישבנו חיכינו לאוטובוס אז שאלתי במקרה את החבר אם היה לו בפלאפון אולי תוכנה של איתור המכשיר... הוא ענה שלא אבל אז נפל לי אסימון ששקל טון!!!
מכשיר אנדרואיד, עם חשבון GMAIL... אינטרנט פתוח...
זהו! זה כל מה שאני צריך!
אחרי כ5 דקות יכולתי להגיד שהמכשיר נמצא באזור בקצה האחר של העיר ושכנראה הוא במבנה סגור כי אין קליטת GPS... הבנו שכנראה הנהג מונית סיים משמרת לילה והלך לישון ולא ראה את המכשיר...
אחרי זה בתחנה השניה לפני שהתפזרנו תחקרנו תחנת מוניות אחת... וישבנו עוד איזה שעה אם לא יותר די סתם... שם כבר התפזרנו...
במרכז כבר בדרך אלי הביתה קלטתי שהמכשיר שלו כנראה באזור של איפה שהחבר הדרומי גר אז שלחתי לו SMS... לצערינו הטלפון כנראה לא יחזור כי בנתיים הקו נותק וזהו כנראה...
הכלה העלתה כבר תמונות וגם תמונות מהלא יודע איך לקרוא לזה שעושים תמונות לחתן והכלה לפני... אז בקיצור ממש צלם נהדר... לא מושלם אך הוא גם לא איזה עורך שטויות בפוטושופ... זה צלם בהחלט מהסגנון שאני מבין ואוהב...
מה שמצחיק שהיה קטע שכמה חברה עמדו שם לתמונה וצילמתי עם הפלאופן שלי ובמקביל הצלם צילם לידי... בקיצור לתדהמתי הרבה, יצאה לי תמונה אחת יותר טובה ממה שלצלם המקצועי עם מצלמה מקצועים...
אני כרגע לא רואה את עצמי נהיה אבא או משהו... אבל אני בהחלט דווקא הייתי רוצה אירוע שכזה, קטן לא גדול מדי עם אנשים שטוב לי איתם להתחתן עם מישהי שאוהב והיא תאהב אותי...
אני ממש לא יודע עם משהו יקרה בימים הקרובים... אני רק יודע שהזמן די כנראה זהו... ואו שיקרה משהו כנראה או שהסוף שלי באחת מהדרכים שרשמתי למעלה או בדרך אחרת מגיע בקרוב מאוד... אני לא יודע מתי אבל זה כבר לא הרבה כפי הנראה...
בקיצור... אני לא יודע מה יהיה וכמה עוד פוסטים נשאר לי פה... אני מקווה שמשהו יקרה או שפשוט ברגע זה כבר זה יגמור אותי והסבל יפסק... אבל... היה כיף עד כה לנהל את הבלוג הזה... התקווה שהייתה לי ביום מן הימים לחשוף אותו למישהי ולתת אפילו לה לרשום כאן משהו כנראה לא יגיע לעולם... ואם כן... אני באמת אשמח לראות אותה קוראת את הפוסט הזה כשכבר לא יהיה שם את הכאב הזה...
לסיום, נכנס לי חזק לראש שיר שהיה הרבה בלילה בכל מקום וגם במהלך החופה... הפיזמן שם די מה שגם עובר עלי... התקווה הזו שכבר לא יודע אם שווה משהו..
סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה