שבוע קשה קצת עבר...
הרבה דברים קרסו בעבודה אבל היה מה ללמוד ובכל זאת כיף.
יש לי תקופות ש, אני פשוט לא חש לא בדיכאון לא בודד לא כלום... תקופות כאלו טובות לרוב...
יש גם את אלו שבימי שישי פה ושם בשעות הערב אני קצת בבאסה שכולם יוצאים ואני לבדי בבית...
ויש את אלו... כמו לאחרונה... שהן הנוראיות, הן המפחידות והמסוכנות אפילו...
שהבדידות הזו פשוט משתלט עלי כל כך חזק שאין לי מושג איך לצאת ממנה איך לברוח וגם לא איך להתמודד איתה...
זה כואב... אני כן מצליח לדחוק את זה עמוק בפנים, לפעמים קצת להתעלם... אבל זה שם, ואני מודע לזה! ואני מפחד! אני לא יודע איך להתמודד, איך להתגבר, איך לשרוד את זה...
היום בתכנון היה להפגש בים, אני אחד מהמפגשים ההם ועוד חבר משם ואולי גם חבר מהעבודה הקודמץ... בסוף זה נגמר שחבר שלי היה עסוק בקניום, האחר היה שיכור מדי ורק אני והאחד מהמפגשים החלטנו כן להיפגש אבל ויתרנו על הים, אז הוא בא לעיר שלי, קצת הסתובבנו, ואז ישבנו לאכול סושי במקום הקבוע שלי... החצי יפנית הייתה שם וסתם חשבתי, אם היא לא הייתה מעשנת, ולא היה לה חבר... היא כן הייתה כנראה מעניינת אותי... משם הוא רצה לחזור כי הוא לא ישן בלילה ועובד היום בלילה, אז הלכנו לתחנת אוטובוס, בגלל שכל זה לא הספיק לי ולא רציתי הביתה פשוט נסעתי איתו ומשם חזרתי כבר לבדי...
יש בארצות הברית איזה אחד, עושה סוג של סדרה ביו טיוב שהוא מסקר סרטונים ויראליים, בחור ממש מצחיק לרוב, שמו ריי וויליאם ג'ונסון והסידרה נקראת 3=
אז סתם ראיתי פרק שבוא הוא וחברה שלו פשוט עונים על שאלות הצופים וכל מיני... חברה שלו גם סוג של יפנית... חמודה מאוד... הייתה גם מתאימה לי כנראה... בקיצור במקום שכל זה יקל, זה רק הגביר את תחושת הבדידות!
מה שכרגע אולי קצת מצליח להנמיך את זה, זה כרגיל אותו הדבר... מוזיקה של לינקין פארק...
הקליפ הזה כל פעם עושה לי משהו עמוק... וגם רבים אחרים...
ועדיין, הבדידות הרי לא הולכת...
סוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה